ישועה נ' ז'בירבליס ואח'

פסק דין

בפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבעים להוסיף ולשלם לידיו סך של 8,000 ₪.

לטענת התובע, הושכרה על ידו דירה לנתבעים וכי הסכום הנתבע משקף את יתרת חובם של הנתבעים בגין דמי שכירות, ארנונה, מים וחשמל כמו גם בגין נזקים רבים שנגרמו לתובע עקב אי תשלום הכספים ע"י הנתבעים.

הנתבעים לא הגישו כתב הגנה, ואולם לדיון התייצבה הנתבעת. לפנים משורת הדין ועל אף שלא הונח בפני כתב הגנה, מצאתי ליתן לנתבעת אפשרות למסור גרסתה במהלך הדיון. לטענת הנתבעת פועל התובע באמצעים לא חוקיים לצורך גביית הכספים והיא חוששת מן התובע או מי מטעמו.

לעניין החוב עצמו – לא הכחישה הנתבעת קיומו של חוב, אם כי העלתה טענות שונות ביחס לשיעורו.

לאחר שעיינתי בכתב התביעה, ושמעתי את דברי הצדדים בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלק הארי שלה. להלן טעמיי.

התובעת חתמה בפני התובע עם סיום תקופת השכירות על זיכרון דברים (ת/1) במסגרתו הודתה כי הנתבעים נותרו חייבים סך של 4,540 ₪ בגין דמי שכירות וארנונה (בסך 1,413 ₪). בנוסף, נכתב בזיכרון הדברים כי על הנתבעים להוסיף ולשלם את יתרת החובות בגין הארנונה, מים וחשמל.

מן הדיון בפני עלה כי הנתבעים לא שילמו עד היום ולו שקל בודד.

אציין אך כי במסגרת ת/1 נקבע כי החוב ע"ס 4,540 ₪ ישולם בתוך 3 חודשים. עד היום לא נפרע החוב.

הנתבעת הגם שהרבתה בדמעות בדיון בפני, לא העלתה כל הגנה או ראיה לקיומה של הגנה ממשית לעניין חבותם לתשלום החוב.

כמו כן, טענותיה בדבר קיומם של ליקויים שונים בדירה שלא תוקנו לא נתמכו בראיה כלשהי.

זאת ועוד, ניתן היה לצפות כי טענות לעניין קיזוז או הפחתת חוב ימצאו ביטויים במסגרת זיכרון הדברים שנחתם בין הצדדים, בוודאי במקום שבו זיכרון הדברים נחתם לאחר תום תקופת השכירות. אין בזיכרון הדברים ולו רמז לטענה כלשהי של הנתבעים כלפי התובע.

באשר ליתרת החוב, מעבר לזו שהיתה ידועה במועד החתימה על זיכרון הדברים שהרי זו כוללת חובות בגין חשמל, ארנונה ומים.

באשר לחוב בגין חשבון החשמל -התובע הציג בפני שני חשבונות.

החשבון הראשון מתייחס לתקופה שבין חודש פברואר וחודש אוגוסט 2009, כאשר אין חולק כי במהלך תקופה זו שהו הנתבעים בדירה. חוב זה הינו בסך של 674.66 ₪.

חשבון חשמל נוסף הינו בגין התקופה שבין 10.8.09 – 17.10.09. במקום שבו עזבו הנתבעים את המושכר כבר ביום 4.9.09, אין מקום לחייבם במלוא הסכום. השיעור היחסי של החוב עומד על חוב של 86 ₪ בלבד.

באשר לחובות הארנונה, שהרי בדיון בפני עלה כי החוב הראשון בסך 1,413 ₪ נכלל במסגרת סעיף 1 בזיכרון הדברים. נוכח כך, אין מקום לחייב את הנתבעים בגינו פעמיים.

חוב נוסף בסך של 236.85 ₪ הינו בגין התקופה שעד לסוף אוקטובר 2009. גם ביחס לחוב זה אין לחייב את הנתבעים אלא בחלק היחסי שאותו אני מעריכה על סך של 118 ₪.

התובע הוסיף ועתר לפיצוי בגין אובדן ימי עבודה בשל הצורך לפעול מול הרשויות ולהסדרת החובות והסרת עיקולים שהוטלו בגינם.

התובע לא הוכיח בפני כי אכן נפגעה פרנסתו עקב כך וממילא לא הוצגו נתונים כספיים באשר לשיעור השתכרותו של התובע.