יפה נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפניי ערעורו של המערער, אשר ייצג את עצמו הן בערכאת הערעור והן בביהמ"ש קמא על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופט ע. נהרי), אשר לאחר שמיעת ראיות, הרשיע את המערער בעבירות של נהיגה בחוסר זהירות לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה ונהיגת רכב מבלי שלרכב יש ביטוח תקף.

באשר לנהיגה ללא ביטוח, המערער הודה בעבירה זו בפני בית משפט קמא, אך כפר באישום שעניינו נהיגה בחוסר זהירות.

לעניין זה, שמע בית משפט קמא ראיות, את עדותו של שוטר אשר ערך את הדו"ח כנגד המערער. השוטר, רס"ב חן, ואת עדותו של הנאשם, ועל סמך התרשמותו ממהימנות שני העדים שבאו בפניו, קבע עובדות שהובילו להרשעתו של המערער בדיון.

לעניין העונש, גזר עליו בית משפט קמא עונשים שונים, בין היתר, פסילה בפועל של חמישה וחצי חודשים של רישיון הנהיגה שלו.

בערעורו לעניין ההרשעה, טוען המערער שכאמור, טוען לעצמו טענות שעניינן בקשתו של בית משפט של ערעור להתערב בקביעות העובדה, אשר קבע בימ"ש קמא, בין היתר, בשאלת יכולת האופנוע החשמלי שלו לנסוע יותר מ-50 קמ"ש, בין היתר, הערכת מהימנותו של עד התביעה, השוטר, בין היתר העובדה שבית משפט קמא זקף לחובתו את העובדה שלא העיד את מי שרכבה עמו על האופנוע, שהייתה חברתו באותה עת, וקביעות עובדה נוספות.

לאחר שבחנתי את תיק הראיות שבית משפט קמא, לא אוכל להתערב בכל קביעות העובדה שקבע בימ"ש לתעבורה לעניין אשמתו של המערער בעבירות בהן הואשם.

אותן קביעות הינן קביעות נכונות עפ"י השקפתי, המבוססות על הראיות שבאו בפניו ובית משפט אמנם העדיף את עדותו של השוטר על עדותו של המערער, אך אותה העדפה אין מקום שערכאת הערעור תתערב בה.

מערעורו של המערער למדתי עניין אחר – המערער הציג פרוטוקולים מבית משפט השלום בת"א-יפו בתיק המתנהל בפני כב' השופט יצחק יצחק. תיק פלילי בו הואשם בעבירות של העלבת עובד ציבור והכשלת שוטר.

אותן עובדות ואותם אישומים המיוחסים לו באותו תיק, כולן עניין האירוע נשוא התיק שבפניי. כלומר, המערער עבר עבירות תעבורה, התווכח עם השוטר, התנהג כפי שהתנהג ואותה התנהגות אחת על הכביש, הביאה לכך ששני כתבי אישום בשני בתי משפט שונים מוגשים נגדו.

מדובר בהתנהגות בלתי מתקבלת על הדעת של הרשות. אינני אומר שאותה התנהגות נכנסת למסגרת סעיף 149 (10) לחסד"פ [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982, משום שבית המשפט העליון כבר לפני שנים אמר שאין הדברים כך, אך ללא ספק, אותה התנהגות יש לה משקל משמעותי לעניין הענישה.

משטרת ישראל, באמצעות שני תובעים, הגישה שני כתבי אישום לשני בתי משפט שונים, שני שופטים נדרשו לעסוק באותו עניין ממש, ובעיקר, הנאשם נדרש להתייצב בשני הליכים בשל אירוע אחר. עובדה זו ראויה לגינוי וצריך להפסיק אותה משום שהיא תופעה חוזרת ונשנית.

התופעה איננה גורמת רק לכפל הליכים, אלא עלולה לגרום לעיוות דין בכך שבית משפט הגוזר, למשל, דינו של המערער בהליך התעבורתי, זוקף לחובתו ולו בתת המודע, ובמקרה שבפניי כנראה גם במודע, את העבירות הפליליות, שממילא עליהן הוא צריך להישפט ונשפט בהליך אחר.

ברע"פ 3396/99, ניאז תאופיק נאבסה נ' מדינת ישראל, [תק-כל] 99 (2), 6 נ4, הוגשו הליכים, שניים במספר, נגד נאשם, הן בשל עבירות מס הכנסה והן בשל עבירות מס, באשר לאותו עניין. בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת בייניש (בתוארה אז) אמרה, בין היתר:

"מן הראוי להקפיד על כך שרשויות המס פועלות באמצעות מנגנוני חקירה ותביעה נפרדים, לא תכביד על הנאשמים שלא לצורך..."

עוד אומר ביהמ"ש העליון:

"חשוב שרשויות מס הכנסה ושלטונות מע"מ ישאפו לתיאום ביניהם, בעת העמדה לדין. העובדה כי נגרם למבקש אי-צדק ואי-נוחות בנסיבות האמורות..."

הדברים שנאמרו שם בוודאי מתאימים לנסיבות המקרה שבפנינו.

בגזר דינו, בית משפט קמא ציין את הדברים הבאים:

"...ואף לא נחסך, כאמור, זמן שיפוטי ומשטרתי..."