יפה יצחק נ' הפלחה מבואות ירושלים,אגודה חקלאית שיתופ ואח'

פסק דין

בפני בית הדין בקשת המבקשת על פי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט וסעיף 38 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, לאכוף על כל אחד מן המשיבים וכולם כאחד, לציית לצו הארעי אשר ניתן על ידו ביום 24.03.10 ואשר תוקפו הוארך ביום 11.04.10. כן, מתבקש בית הדין לחייב את המשיבים כאמור בתשלום הוצאות הבקשה דנן ובשכ"ט בצירוף מע"מ כחוק.

טענות המבקשת

ביום 24.03.10 ונוכח בקשת המבקשת, נתן בית דין זה צו ארעי אשר זו לשונו:

"ניתן צו ארעי המורה למשיבים שלא לפגוע במעמדה, בתפקידה, בזכויותיה, בשכרה ובתנאי העסקתה של המבקשת כעובדת בשירות המשיבה 1 ולאפשר לה ביצוע עבודתה כמזכירת האגודה כבעבר, וזאת עד למתן החלטה בסעד הזמני או מועד אחר שיקבע בית הדין" (החלטה מיום 24.03.10).

בהתאם לאמור בצו, שבה המבקשת לעבודתה ביום המחרת, אלא שהמשיבים סרבו לציית להחלטה האמורה. ביום 18.03.10 הוצא מכתב פיטורים למבקשת (מכתב הפיטורים מיום 18.03.10) וביום 24.03.10 ניתנה החלטת בית הדין בה ניתן הצו הארעי כאמור. ביום המחרת הודיע ב"כ המבקשת לבית הדין על מסירת ההחלטה למשיבים (הודעת ב"כ המבקשת מיום 25.03.10). חרף דברים אלו, וכעולה מתצהיר המבקשת, ביום 31.03.10 הודבק מכתב פיטורין על דלת הכניסה לביתה, כשבועיים לאחר הוצאתו וכשבוע לאחר מתן הצו הארעי. לוח זמנים זה הינו תמוה ביותר. יוטעם, כי אין חולק שסוגיה זו איננה עומדת עוד לדיון, נוכח ביטול הודעת הפיטורים על ידי המשיבים וכעולה מהודעה אשר הוגשה על ידם לבית הדין (הודעה ובקשה מטעם המשיבים בעניין בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני מיום 6.04.10). ואולם, עצם המצאת מכתב הפיטורים למבקשת, בנסיבות האמורות, מהווה הפרה של הצו הארעי.

זאת, טוענת המבקשת, חרף העובדה כי המשיבים הביעו כוונתם באופן גלוי ושאינו משתמע לשני פנים למלא אחר הצו האמור, כעולה מדברי בא כוחם בפני בית הדין. לפיהם, בכוונתם להשיב המבקשת למלוא מעמדה, סמכויותיה ותנאי העסקתה (עמ' 2 ש' 4-5, פרוטוקול מיום 11.04.10).

ביום 11.04.10 במעמד הצדדים ונוכח הודעתם כאמור האריך בית הדין את תוקפו של הצו הארעי שניתן זה מכבר, עד לסיום הדיון בהליך הזמני, והורה כדלקמן:

"בית הדין מורה חד משמעית ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים להשיב את המבקשת הגב' יפה יצחק למלוא תפקידה, מעמדה וסמכויותיה הקודמים, מבלי לפגוע בזכויותיה, שכרה, תנאי העסקתה וכל הכרוך בעבודתה ובמרות שהיא רשאית להטיל... בתקופה זו תושב המבקשת לחדרה ולמקומה וכל ציוד שעמד לרשותה ימשיך לעמוד לרשותה במלואו, והכל בכל הנוגע לסביבת עבודתה" (החלטה מיום 11.04.10).

ואולם, טוענת המבקשת, כי חרף מתן הצו הארעי ועל אף הצהרת המשיבים אודות כוונתם למלא אחריו, ביום 12.04.10, התייצבה לעבודתה ונוכחה כי המשיבים עומדים בסירובם למלא אחר החלטת בית הדין.

בו ביום, פנתה המבקשת למשיבים בכתב כשהיא מפצירה בהם כי הם מפרים את הצו. משלא נענתה ומשלא נעשה כל שינוי בהתנהלותם, הגישה היא את הבקשה שבפנינו (ביום 18.04.10) לפיה על המשיבים כולם לבצע את החלטת בין הדין ככתבה וכלשונה. שאחרת, כך לבקשתה, יש לחייבם במאסר או בקנס בגין הפרתם זו.

טענות המשיבים

לעמדת המשיבים, בקשה זו הינה משוללת כל יסוד משפטי וכל כולה ניסיון להכפיש את המשיבים.

לטענתם, משבוטלה החלטת הפיטורין כפי שנמסר ביום 6.04.10 והמבקשת הושבה לעבודתה, ונוכח העובדה כי הליך הביזיון הינו צופה פני עתיד, להבדיל מענישה בגין מעשי העבר, הרי שאין להיענות לבקשה דנן ולהשתמש בהליך הביזיון אשר הינו הליך קיצוני, בכדי לכפות ביצוע עתידי של החלטת בית הדין.

לבסוף, מדגישים המשיבים כי לשיטתם אין מניעה כי המבקשת תשוב לעבודה סדירה כמקודם וכי דווקא המבקשת היא אשר עוזבת את מקום העבודה מוקדם מהרגיל.

הכרעת הדין

הליך הביזיון

משציווה בית הדין על אדם לעשות מעשה או להימנע מעשותו, והלה לא ציית לצו או הפר אותו, כופה עליו בית המשפט לקיים את הצו על ידי קנס או מאסר (יצחק לובוצקי סדר הדין במשפט העבודה כרך א, פרק 15, עמ' 3 (2004)). זאת, מכוח סעיף 6(1) לפקודת ביזיון בית המשפט, לפיו:

"בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".

סמכות בית הדין לעבודה לעשות כן, מקורה בסעיף 38 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969: