יערי פינדק ואח' נ' גרצמן ואח'

פסק דין

1.עסקינן בתאונת דרכים מיום 4.1.13 ברח' הבנים בהוד השרון. מחלוקת בין הצדדים לעניין אופן קרות התאונה.

2.בתיק הוגשה תביעה ותביעה שכנגד.

3.על פי הנטען בכתב התביעה, בן התובעת שנסע ברח' הבנים עמד לחלוף על פני רכב הנתבע שעמד בצד הדרך. לפתע וללא כל איתות או אזהרה זינק רכב הנתבע מהמקום בו עמד במהירות ובחדות תוך כדי ניסיון להשתלב בנתיב בו נסע רכב התובעת. בעשותו כן, רכב הנתבע חסם את דרכו של רכב התובעת וביטל לחלוטין את מרחק הבלימה ומכאן שהתאונה הייתה בלתי נמנעת.

4.על פי הנטען בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד, נסע הנתבע באיטיות ברחוב הבנים כאשר התובע ביצע עקיפה בחוסר זהירות וללא כל התחשבות בתנאי הדרך וגרם לתאונה נשוא התביעות.

5.ביום 12.3.14 התנהל דיון בתיק. מטעמה של התובעת נשמעה עדותו של בנה אשר נהג ברכב ומטעמו של הנתבע העידה בנוסף לו גם אשתו אשר הייתה עמו ברכב.

6.לאחר ששמעתי טענות הצדדים, עיינתי בראיותיהם והתרשמתי מעדותם הגעתי למסקנה לפיה לשני הנהגים אחריות לתאונה וזאת מהטעמים הבאים:

א.הנתבע הציג במעמד הדיון תמונות של הרכבים מזירת האירוע (ר' נ/1). בתמונות כאמור, ביחד עם התמונות של השמאי מטעמה של התובעת, ניתן להבחין בנזק בחלקו הקדמי ימני של רכב התובעת ובנזק בצדו השמאלי של רכב הנתבע מהדלת האחורית לכיוון הדלת הקדמית.

ב.נוסף בזאת, בתמונות אלו ניתן לראות את רכבה של התובעת מצד שמאל לרכב הנתבע וצמוד לחלקו האחורי. מצדו האחד של רכב התובעת רכב הנתבע ומצדו השני אי תנועה. כמו כן, ניתן לראות את רכב הנתבע מוטה בזווית לכיוון אי התנועה, דהיינו, רכב הנתבע אינו עומד ישר בנתיב הנסיעה.

ג.שני הצדדים תיארו את רחוב הבנים כרחוב דו סטרי אותו חוצה אי תנועה. בנתיב הנסיעה של שני הרכבים מכיוון מערב למזרח קיים נתיב נסיעה אחד בלבד שלימינו חניות בזווית ומצדו השמאלי אי תנועה. שני הצדדים תיארו את נתיב הנסיעה כנתיב שמאפשר נסיעה לרכב אחד בלבד.

ד.איני מקבל את גרסתו של הנתבע ואשתו לעניין אופן קרות התאונה. ראשית, לא מצאתי את גרסתו של הנתבע בעדותו כגרסה סבירה בהתחשב בתמונות שהציג. טוען הנתבע לכך שרכב התובעת ניסה לעקוף את רכבו מצד שמאל וכל זאת כאשר הוא נוסע בנתיב הנסיעה במהירות איטית. כשנשאל הנתבע מדוע רכבו נחזה בתמונות במצב שמוטה בזווית לכיוון אי התנועה (דבר אשר תומך בגרסת בן התובעת לכך שהנתבע נכנס עם רכבו לתוך נתיב נסיעתו) – הנתבע לא ידע להשיב על כך (ר' עמ' 4 ש' 8 לפרוטוקול).

ה.יתירה מכך, כשנשאל הנתבע על ידי ביהמ"ש מדוע הנזק ברכבו מהדלת אחורית ימנית לכיוון הדלת הקדמית ולא בחלק האחורי, כפי שניתן היה לצפות אם רכב התובעת היה מאחוריו וניסה לעקוף מצד שמאל, השיב הנתבע כי רכב התובעת פגע באבן שפה ואז סטה קצת ימינה (ר' עמ' 4 ש' 8-9 לפרוטוקול). גרסתו זו של הנתבע אינה מתיישבת עם מצב הרכבים לאחר התאונה אותו ניתן לראות בתמונות אשר צורפו על ידו (ר' נ/1). ובמה דברים אמורים, אין בתמונות אלו שצולמו מיד לאחר התאונה, כאשר ניתן להבחין בשני הרכבים שפוגעים אחד בשני, כל ראיה לכך שרכב התובעת עלה או פגע בדרך זו או אחרת באי התנועה והגיע למצב בו חלקו הקדמי ימני פגע ברכב הנתבע בדלת אחורית שמאלית. לא זו אף זו, ככל שאכן סטה רכב התובעת, כגרסת הנתבע, לעבר רכבו ובהתחשב במיקום הנזקים בשני הרכבים, ניתן היה לצפות שבתמונות נראה את רכב התובעת בזווית לעבר רכבו של הנתבע כאשר לפחות חלק ממנו על אי התנועה - אין הדבר כך.

ו.זאת ועוד, עדותו של הנתבע אינה מתיישבת עם עדותה של אשתו. ובמה דברים אמורים, כשנשאל הנתבע האם יצא מחניה זמן קצר קודם לכן סמוך למקום האירוע השיב שלא עצר, דהיינו לא יצא מחנייה קודם לכן (ר' עמ' 4 ש' 11 לפרוטוקול). דא עקא, אשתו של הנתבע העידה שאכן יצאו מחנייה כמה עשרות מטרים ממקום התאונה (ר' עמ' 4 ש' 21-22 לפרוטוקול).

ז.אי לכך, הנני מקבל את גרסתו של בן התובעת לעניין אופן קרות התאונה ולכך שהנתבע סטה לתוך נתיב נסיעתו בפתאומיות.

ח.בן התובעת העיד שהבחין ברכב הנתבע מטווח אפס ויכול שהנתבע התיישר ועמד בחנייה כפולה באופן זמני בצד וכל זאת מבלי שראה סימן לכך שהרכב התכוון לזוז (ר' עמ' 5 ש' 29 לפרוטוקול). מחד גיסא, טוען בן התובעת לכך שלא הבחין ברכב הנתבע עד לרגע התאונה. מאידך גיסא, העלה בן התובעת הנחה בכל הנוגע לאופן בו עמד רכב הנתבע עובר לתאונה וכל זאת בהתחשב שהחניות בסמוך הינן בזווית לכביש ולא במקביל.

ט.הנני מקבל את הנחתו של בן התובעת לאופן בו עמד רכב הנתבע טרם סטה לתוך נתיב נסיעת רכב התובעת וזאת נוכח התמונות אשר הוצגו בפני, אמינות גרסתו והתרשמותי מעדותו של בן התובעת לעומת עדותם של הנתבע ואשתו אליה התייחסתי לעיל.

י.יחד עם זאת, היה על בן התובעת להבחין ברכבו של הנתבע מבעוד מועד ולהיות ער לכך שרכב הנתבע עומד בחניה כפולה ולהתאים את נסיעתו בהתאם. משלא עשה כן, סבורני שיש להשית על בן התובעת אחריות מסוימת לעצם קרות התאונה אותה הנני מעריך בשיעור של 15%.

7.לסיכומו של דבר, הנני מקבל את תביעתה של התובעת בחלקה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 11,500 ₪. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת כתב התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

8.כמו כן, הנני מחייב את הנתבע בהוצאות התובעת בסך של 450 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום. במידה והסכום לא ישולם במועד הנקוב לעיל, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

9.לא מצאתי שבנסיבות התאונה נשוא ההליך נגרמה לתובעת עגמת נפש שמצדיקה פיצוי ברכיב נזק זה כמפורט בכתב תביעתה.