יערי נ' תאר ואח'

החלטה

לפי כתב ההתחייבות, נספח ח' לכתב התביעה, שהוגש ב"סדר דין מקוצר", התחייבו הנתבעים לשלם שיעור של 5% מתמורת המכירה של נכס ברח' המלך ג'ורג' החמישי 32 בתל אביב [ חלקה 86 בגוש 6904, להלן: "הנכס" ] לשותפה הרביעית בנכס, היא חברה בשם חברת יתדות בע"מ [ להלן: "החברה" ] תמורת עמלה המתמשך ביזום הרכישה של הנכס ותפעולו על ידיה והכל כמפורט שם [ להלן: "כתב ההתחייבות" ].

כתב ההתחייבות נעשה ביום 2.1.85 וביום 19.5.09 נכרת חוזה בין הנתבעים לבין אחד, רונן אור, לפיו מכרו הנתבעים את חלקיהם בנכס לנ"ל; החוזה צורף כנספח י' לכתב התביעה [ להלן: "החוזה" ].

בין לבין, בשנת 1987, פורקה החברה בפירוק מרצון ונכסיה הועברו לידיו של התובע, אשר היה הבעלים של 100% ממניותיה בפועל.

במהלך השנים שבין פרוק החברה ועד כריתת החוזה ומכירת חלקי הנתבעים בנכס, המשיך הנכס להיות מנוהל בידי התובע, אשר ניהל אותו בפועל גם קודם לכן כבעל השליטה המלאה בחברה, בידיעת והסכמת הנתבעים, כך לפחות נטען בכתב התביעה ונראה כי יש לכך סימוכין ואולי עד כדי "השתק פלוגתא" בפסק דינה של כב' השופטת רות רונן שצורף לכתב התביעה כנספח ג'.

התביעה היא לתשלום המגיע לתובע, לגישתו, כמי שבא בנעליה של החברה, בגין חבויותיהם של הנתבעים לחברה לפי כתב ההתחייבות.

עניינה של החלטה זו היא בבקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף [ ולא החליטו הנתבעים אם מדובר במחיקת התביעה או דחייתה ] ולחילופין למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" מעל כתב התביעה.

מרבית טיעון הנתבעים לעניין סילוק התביעה על הסף נסמך על כך שהתובע הודה, ב"הודאת בעל דין" שלחברה לא היה כל רכוש, לבד מחלקיה בנכס, וזאת עשה בתצהיר שהוגש על ידיו לרשם החברות במסגרת הליכי פירוק החברה, נספח ז' לכתב התביעה [ להלן: "התצהיר" ].

משכך, ומשנאמר באותו תצהיר כי אין לחברה חובות או חייבים, נתפס התובע על הודאתו.

אכן, עיון בתצהיר מראה בבירור שלכאורה אין לחברה כל רכוש הכולל חוב כלשהו של הנתבעים או כל חייב אחר [ ראה: סעיפים 2(א) רישא ו 2(ד) לתצהיר הנ"ל ]; מאידך, בפסיקה הענפה שהביא ב"כ הנתבעים לתמיכה בטענותיו נאמר במפורש כי הודאת בעל דין היא ראיה שאינה בהכרח מוציאה מפניה ראיות אחרות בעלות משקל ועל כן עשוי שבית משפט יקבע ממצאים הנוגדים אותה [ ראה פיסקה שנייה בקטע המובא על ידי ב"כ הנתבעים בסעיף 9 לטיעוניו מפסק הדין ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ. ירון כהן ואח' פורסם באתר "נבו" ].

מכאן, שאין בעיקר הטיעון לסילוק התביעה על הסף כדי להצדיק תוצאה זו.

את עבירת הזכות מהחברה לתובע מצדיק התובע בכתב התביעה בשלשה, אם כי לא ניתן להבחין ביניהם ובעיקר, התובע עצמו אינו טוען באופן מסודר לחלותם הנפרדת של הטיעונים והם דלקמן:

בואו של התובע בנעליה החברה, תהא אשר תהא משמעות הדברים, לאור פרוקה ועבירת רכושה לידיו; המחאת זכות שהמחתה לו החברה; הסכם מכח התנהגות במשך שנים רבות בהן פעל באופן אישי לטובת הנתבעים כפי שהייתה אמורה החברה לפעול.

צודק ב"כ הנתבעים בבקשתו בכל האמור לכך שאין כל ראיה להמחאת זכות בין החברה לתובע; יתכן ויש בכך כדי לגבש את טענותיו לעניין מחיקת הכותרת אולם אין בכך כדי להביא לסילוק התביעה על הסף.

איני צריך להידרש לכך; היותה של עילת התביעה, או עילות התביעה, כוללות גם טענות על הסכם שבהתנהגות, יש בהן כדי להביא לכך שלא ניתן יהיה לשלב טענות אלה במסגרת תביעה ב"סדר דין מקוצר".

כך או כך, ההסכם מכח התנהגות, או מכח מניעות או כהסכם מכללא, מעלים לדיון את סוגית תום לבם של הצדדים, כאשר תום לב עשוי להיחשב גם כבסיס לזכויות מכללא או מניעות ואיני רואה צורך להרחיב בעניין או להביא לו אסמכתאות בשלב זה של הדברים; אם זקוק כתב התביעה לתיקון בעניין זה, גם בכך אין דבר שכן כלל הוא שלא מסלקים כתב תביעה על הסף אם ניתן להצילו על ידי תיקונו [ זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מה' 7 פיסקה 316 עמ' 392 - 394 וראה גם תקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 ].

מכל האמור לעיל אני קובע על כן דלקמן:

הבקשה לסילוק התביעה על הסף נדחית.

הכותרת "סדר דין מקוצר" נמחקת.

הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן מתבטלת.