יערי נ' מנוסביץ

החלטה

ההליך

1. זוהי בקשה להטלת עיקולים זמניים.

ביום 25.7.11 עתר המבקש בבקשה לאישור פסק בוררות, שניתן בידי כב' השופט (בדימוס) פרופ' דן ביין ביום 12.6.11 (להלן: "פסק הבוררות"). לטענתו, קבע הבורר שהמשיב נטל כספים, שאותם החזיק בנאמנות עבור המבקש ועבור צד נוסף (אינג' אברהם שדה), שלא כדין. המבקש, לטענתו, זכאי לקבל מהמשיב סכום של כ- 711,078 ₪, זאת לאחר שהסכום נקבע על ידי הבורר לאחר עריכת קיזוז מסוים עבור שכר טרחה, שנתבע על ידי המשיב בתביעה שכנגד.

בד בבד הגיש המבקש בקשה למתן עיקולים זמניים, במעמד צד אחד, בהסתמך על סעיף 29(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק הבוררות"). בבקשה נטען כי לאור קביעות פסק הבוררות ישנו חשש להברחת נכסים ולהכבדה על ביצוע הפסק.

2. בו ביום נתנה כב' השופטת, הרשמת אסתר נחליאלי-חיאט צו כמבוקש, במעמד צד אחד, על שורה של נכסים.

למחרת, ביום 26.7.11, הגיש המשיב בקשה לסילוק הבקשה לעיקולים ולחלופין לקיום דיון במעמד הצדדים. כב' הרשמת הורתה על קביעת דיון בפני השופט התורן הבא.

ביום 27.7.11 הגיש המשיב בקשה לעיכוב ארעי של ביצוע צווי העיקול. ביום 28.7.11 נעתרה כב' השופטת עפרה צ'רניאק לבקשה.

כך או כך, בין אם מדובר בבקשה מקורית להטלת עיקולים או בבקשה לביטול עיקולים שהוטלו, המהות והפרוצדורה זהים, שכן הדיון הוא "DE NOVO", והנטל מוטל על מבקש העיקול.

3. דיון התקיים לפניי ביום 3.8.11. הצעתי לצדדים הצעה, וקצבתי זמן למתן תשובה. ההצעה לא התקבלה.

דיון נוסף התקיים ביום 16.8.11. המצהירים נחקרו קצרות והצדדים השלימו טיעון בעל פה.

בקשה לאישור פסק בוררות – מתי?

4. הגעתי למסקנה, כי המבקש לא היה רשאי לעתור כלל בתובענה לאישור פסק הבוררות. אנמק.

חוק הבוררות קובע (בסעיף 21) כי "בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי-הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין". עם זאת, ומטעמים מעשיים של יכולת אכיפת הפסק, מאפשר חוק הבוררות הגשת בקשה לאישור פסק בוררות, בהתאם להוראת סעיף 23: "(א) בית המשפט רשאי, על-פי בקשת בעל-דין, לאשר פסק בוררות; אושר הפסק – דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית המשפט...".

שעה שמדובר בפסק בוררות של "ערכאה ראשונה", כלומר פסק הבוררות כפוף עדיין לערעור בפני בורר נוסף, מכוח הסכם הבוררות שבין הצדדים, טרם בשלה השעה להגיש בקשה לאישורו. לפי הוראת סעיף 21א(ב) לחוק הבוררות, "הוראות חוק זה החלות על בורר, על הליך לפני בורר ועל פסק בוררות, יחולו בשינויים המחויבים על בורר בערעור, על הליך הערעור לפני בורר ועל פסק הבוררות בערעור, ובלבד שפסק הבוררות לעניין ההגדרה 'פסק בוררות' יהיה פסק הבוררות בערעור או פסק הבוררות של הבורר הראשון, אם לא הוגש ערעור או בחלוף המועד להגשתו".

מכאן ניתן ללמוד, כי משמעות התיבה "פסק בוררות" בסעיף 23 (סעיף הליך האישור) היא למעשה "פסק הבוררות בערעור" (ככל שלא חלף המועד להגישו).

בהקשר זה מקובלת עליי דעתו של המלומד עו"ד ישראל שמעוני, בספרו אופק חדש בבוררות – דיני בוררויות עם ערכאת ערעור (2009): "אם לא הוגשה דרישה לערעור, יהא פסק הבוררות סופי ויחייב את בעלי הדין ואת חליפיהם כמעשה בית-דין. בכך יושגו ודאות וסופיות של הליך הבוררות שכן זכות הערעור אינה עומדת לבעל הדין לעולמי עד. עליו לנצלה אם רצונו בכך תוך פרק זמן קצוב, ונדרשת מצדו פעולה אקטיבית על מנת להפעילו. הערעור על פסק הבוררות יוגש לא יאוחר מ- 30 יום ממועד מסירת הפסק לבעלי הדין או מיום שהתמנה הבורר בערעור, לפי המועד המאוחר מביניהם" (עמ' 262).

וכן: "הפסק מאושר מהרגע בו חלפו המועדים הבאים: חלף המועד להגיש בקשה לביטול הפסק לפי סעיף 24, חלף המועד להגשת ערעור הפסק בפני בורר לפי סעיף 21א, חלף המועד להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט על פסק הבוררות לפי סעיף 29ב. עם זאת, יש צורך באישור הפסק כאשר צד מעוניין שיהא בר אכיפה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל..." (עמ' 271).

5. הרציונל ברור – כפי שאי אפשר לאשר ולאכוף פסק בורר אם הוגשה בקשה לבטלו (כל עוד לא הכריע בכך בית המשפט) כך אי אפשר לאשר פסק בורר כל עוד הוא כפוף להליך ערעורי; הסופיות היא תנאי לאישור (ולאכיפה). בכך נבדל פסק בוררות מפסק דין של בית משפט, הניתן לאכיפה ולביצוע מיידיים, גם אם הוגש עליו ערעור. האבחנה נובעת מהמעמד השונה של פסק בוררות אל מול פסק דין של ערכאה שיפוטית (למעשה, לא ברור כלל איך ניתן למנוע את האישור, אם נתיר הגשת בקשה מיידית. הרי התנגדות לאישור אפשרית רק בדרך של בקשה לביטול הפסק. אילו עילות יכלול המתנגד בבקשתו, שעה שהוא ממילא מתכוון לערער על הפסק?).

ניתן אמנם לגרוס, כי כל עוד לא נוקט סעיף האישור, סעיף 23, לשון "... לאשר פסק בוררות שאין עליו ערעור עוד...", או נוסח דומה, אין מניעה להגיש בקשה לאישורו של פסק בוררות של ערכאה ראשונה, לציין כי הוא עדיין כפוף לערעור (ככל שלא חלף המועד לכך), ובמידה והצד השני יגיש בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לאישור (על דרך של בקשה לביטול הפסק), בשל הגשת ערעור, יעניק בית המשפט ארכה כזו. אני בדעה כי זהו פתרון מאולץ ומלאכותי.