יניב-ליבנד ואח' נ' שיינברגר ואח'

פסק דין

1.בפני ערעור על החלטת כב' הרשם אדי לכנר מיום 29.11.10 אשר ניתנה בת"א 27312-04-10 ולפיה בוטל פסה"ד אשר ניתן בהעדר הגנה נגד המשיבים ביום 10.6.10.

2.המערערים הגישו בחודש אפריל 2010 תביעה לסילוק יד ופינוי נגד המשיבים במסגרת ת"א 27312-14-10 ומשלא הוגשו כתבי הגנה ניתן פסה"ד נגד המשיבים.

המשיבים הגישו בקשה לביטול פס"ד בחודש אוגוסט 2010 ולאחר שהתקיים דיון בפני כב' הרשם ביום 18.10.10 ניתנה ההחלטה, נשוא הערעור.

כב' הרשם הגיע למסקנה ולפיה, כתב התביעה נמסר כדין לנתבעים - המשיבים דנן ולפיכך יש לבטל את פסה"ד מכוח שיקול דעתו של ביהמ"ש ולא מחובת הצדק תוך חיובם בהוצאות. בייחוד בשים לב לעובדה שמדובר בתביעת פינוי של דיירים מוגנים, אשר טוענים כי לא קיבלו מכתב התראה בטרם הגשת התביעה ו"מן הראוי שבית המשפט יבחון את טענותיהם לגופו של עניין".

3.המערערים טוענים כי ההחלטה לבטל את פסק הדין שגויה ממספר נימוקים:

א.הבקשה לביטול פס"ד הוגשה באיחור ולא עפ"י תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד -1984 (להלן:"תקסד"א"), למרות זאת – וחרף העובדה שלא הוגשה בקשה להארכת מועד; כב' הרשם לא התייחס לנושא זה.

ב.כב' הרשם שלל את טיעוני המשיבים – הנתבעים, הן בנוגע לסיבת המחדל (באי הגשת כתב הגנה) והן בנוגע לסיכויי הגנתם.

ג.לחלופין, כב' הרשם היה צריך להתייחס בהחלטתו בנפרד לסעדים ולכל אחד מהמשיבים.

ד.סכום ההוצאות שנפסק כתנאי לביטול פסק הדין הוא מזערי בנסיבות העניין.

4.המשיבים טענו כי יש לדחות את הערעור; שכן לא נפלה כל טעות בהחלטתו של כב' הרשם:

א.בימ"ש קמא עשה שימוש בסמכותו לבטל פס"ד על פי שיקול דעתו.

באשר לסיבת המחדל – גם אם בימ"ש קמא מצא שעדות השליח אשר ביצע את המסירות מהימנה עליו; עדיין העובדה היא שהמסירות בוצעו בדרך של הדבקה ולא מסירה לידי הנתבעים; כך שלא הוכח כי המעטפות נמצאו מיידית לאחר הדבקתן על הדלת ועדות הנתבעים – המשיבים לפיה רק בתחילת חודש יוני 2010 ראו את המעטפות ובהן כתב התביעה, לא נסתרה (ב"כ המשיבים ציין כי ברור שהמשיב 2 התבלבל בעדותו כאשר אמר שמצא את המעטפות "לפני סוף מרץ תחילת אפריל"; שכן התביעה עצמה הוגשה רק ביום 22.4.10 והודבקה עפ"י גרסת המערערים ביום 25.4.10; כך שהמשיב 2 לא יכל למצוא את המעטפה לפני שהוגשה התביעה).

באשר לסיכויי ההצלחה- נטען כי די בכך שהנתבעים מצביעים על טענת הגנה אפשרית, המשיבים- הנתבעים לא הודו כי הם לא שילמו דמי שכירות והציגו אסמכתאות על הפקדת חלק מתשלומי שכ"ד. לגבי תשלומים נוספים- לא היו ברשותם מסמכים בכתב. חלק מהתשלומים שולמו במזומן והם הציעו למערערים- התובעים לערוך בדיקה בחשבונות הבנק של התובעים.

בימ"ש שלערעור לא נוטה להתערב בממצאים עובדתיים של בימ"ש קמא. מדובר באי תשלום למשך 3 חודשים בלבד = 1,200 ₪, לאחר 50 שנה שבהם גרים המשיבים בדירה ומשלמים שכ"ד ויש ליתן למשיבים את יומם בבימ"ש.

סכום ההוצאות בסך 5,000 ₪ אינו מזערי. מה עוד שאי תשלום דמי שכירות הוא בסך כולל של 1,200 ₪ וסכום ההוצאות שנפסק צריך להיות פורפורציונלי למחדל.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ומכל החומר המצוי בתיק; הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להדחות מהנימוקים כדלקמן:

באשר לטענה ולפיה הבקשה לביטול פסק דין הוגשה באיחור:

טענת ב"כ המשיבים ולפיה פסק הדין לא הומצא למשיבים כלל אלא נשלח לב"כ המשיבים עפ"י בקשתה מב"כ המערערים וזאת רק ביום 24.6.10 היא טענה עובדתית שהועלתה עוד בבימ"ש קמא (ראה למשל סע' 4 לסיכומי התשובה בבימ"ש קמא) וזאת במענה לטיעון שהועלה לראשונה ע"י ב"כ המערערים (ב"כ המשיבים בבימ"ש קמא) בסיכומיו.

יש ממש בטענת ב"כ המשיבים ולפיה, טענה זו מהווה הרחבת חזית כך שבימ"ש קמא לא נדרש אליה. מה עוד שאין להתעלם משביתת מזכירויות ביהמ"ש ומפגרת ביהמ"ש כפי שפירט ב"כ המשיבים בעיקרי הטיעון מטעמו (סע' 23) באופן המצביע על כך שבפועל לא הוגשה הבקשה באיחור.