פסק דין
בפני שני ערעורים אשר הוגשו על החלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל (הגב' איה מחאג'נה קרמאן) במסגרת טענת פרעתי, מיום 21/5/13 בתיק הוצאה לפועל 02-21662-12-0.
הערעור האחד הינו ערעורה של ינושבסקי א. הנדסה ובנין בע"מ (להלן :"ינושבסקי") – הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, אשר הוגש במסגרת עש"א 15814-06-13 (להלן: "הערעור הראשון") ואילו הערעור האחר הינו ערעורה של סיגמה אלדריץ בע"מ (להלן:"סיגמה") – החייבת במסגרת תיק ההוצאה לפועל אשר הוגש במסגרת עש"א 25007-06-13 (להלן :"הערעור השני).
בין הצדדים לערעורים נערך הליך בוררות ובסיומו ניתן פסק בורר ביום 23/12/10, אשר חייב את סיגמה לשלם לינושבסקי סך של 1,455,160 ₪. ינושבסקי הגישה בקשה לתיקון פסק הבורר ואישורו. פסק הבורר אושר כלשונו בידי בית המשפט המחוזי בירושלים, לאחר שנתבקשו הבהרות הבורר, בפסק דין מיום 19/12/11 והבקשה לתיקונו נדחתה.
מספר ימים לאחר מתן פסק הבורר ועוד בטרם אישור פסק הבורר, פנתה סיגמה לינושבסקי במכתב מיום 29/12/10 אשר הכיל בחובו את פירוט הסכומים אותם חבה סיגמה, לטענתה, לינושבסקי, אליהם הוסיפה סיגמה את הסכום בו חוייבה במסגרת פסק הבורר. סיגמה ניכתה מסכומים אלו את תשלומי הביניים אשר כבר ביצעה לינושבסקי וכן ניכתה פיצוי בגין 4.5 חודשי איחור להם אחראית ינושבסקי, בסך 1,574,992 ₪, אשר לטענתה נפסקו לטובתה בפסק הבורר.
את היתרה בסך 1,119,904 ₪ שילמה סיגמה במצורף למכתבה.
בשנת 2012, פתחה ינושבסקי את תיק ההוצאה לפועל דלעיל והגישה בקשה לביצועו של פסק הבורר במלואו. סיגמה הגישה בפני רשמת ההוצאה לפועל בקשתה בטענת "פרעתי" , המציאה את מכתבה מיום 29/12/10 אשר נשלח אל ינושבסקי לאחר מתן פסק הבורר ובו תחשיב החוב הנטען על ידה, בהתאם לפסק הבורר וכן את האסמכתאות בדבר התשלום אשר שילמה בהתאם לאותו תחשיב ועתרה לסגירת תיק ההוצאה לפועל אשר נפתח כנגדה בעקבות פסק הבורר.
סיגמה טענה כי לאותו מכתב מיום 29/12/10 המכיל את תחשיב החוב, לא התקבלה כל הסתייגות מטעמה של ינושבסקי במשך כשנה וחצי ולפיכך יש לקבוע כי סיגמה פרעה את חובה במלואו.
ינושבסקי טענה כי העבירה תשובה למכתבה של סיגמה ביום 5/7/11 וכי התשלום אותו שילמה סיגמה, לא היה כלל בגין פסק הבורר, כי אם בגין חובותיה של סיגמה לינושבסקי עבור עבודות שביצעה ינושבסקי עבורה. משכך, טוענת ינושבסקי כי לא שולם לה דבר ע"ח פסק הבורר. עוד טענה ינושבסקי כי הסכום אותו קיזזה סיגמה בגין 4.5 חודשי איחור, לא נפסק לטובתה של סיגמה במסגרת פסק הבורר ומשכך עומדת לה לכל היותר זכות קיזוז נטענת שאינה יכולה לסייע לה בטענת הפרעון אשר הוגשה בפני רשמת ההוצאה לפועל.
רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה שמעה את הצדדים בפניה וביום 19/5/13 ניתנה החלטתה נשוא ערעור זה, בה דחתה את טענת ינושבסקי לפיה לא שולם לה דבר ע"ח פסק הבורר וקבעה כי סכומים אשר שילמה סיגמה במצורף למכתבה מיום 29/12/10 , שולמו בהתאם למכתב סיגמה על חשבון חובותיה בגין עבודות שביצעה ינושבסקי עבורה וחיובים בהם חוייבה במסגרת פסק הבורר, נשוא תיק ההוצאה לפועל. אשר לשאלה האם זכאית סיגמה לקזז מחובותיה לינושבסקי את הסכום בגין 4.5 חודשי איחור להם אחראית ינושבסקי, קבעה הרשמת הנכבדה כי מדובר בטענת קיזוז נטענת אשר אין בסמכות רשם ההוצאה לפועל להכריע בה ומשכך על סיגמה לשלם לינושבסקי את ההפרש בין הסכום אותו כבר שילמה במצורף למכתבה מיום 29/12/10 לבין הסכום, אותו פסק לחובתה הבורר בפסק הבוררות נשוא תיק ההוצאה לפועל.
בעקבות החלטתה של הרשמת הנכבדה, שילמה סיגמה את ההפרש לתיק ההוצאה לפועל.
שני הצדדים הגישו ערעור על החלטה זו. הערעור הראשון הינו כאמור ערעורה של ינושבסקי ולטענתה שגתה רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה עת קבעה כי התשלום אותו ביצעה סיגמה נזקף על חשבון החיוב מפסק הבורר שכן לטענתה משלא ציינה סיגמה כי היא מבקשת לשלם ע"ח פסק הבורר , הרי שינושבסקי רשאית לזקוף על פי הוראות ס. 50 לחוק החוזים, את התשלום לגבי כל חוב כראות עיניה. ינושבסקי עמדה על כך כי היא לא זוקפת את התשלום שביצעה סיגמה על חשבון פסק הבורר ומשכך יש לקבוע כי לא שולם לה דבר ע"ח החיובים מפסק הבורר. עוד טענה ינושבסקי כי הרשמת הנכבדה שגתה עת קבעה כי ינושבסקי לא השיגה על מכתבה של סיגמה מיום 29/12/10, מאחר וינושבסקי נקטה בהליכי אישור פסק הבורר, העלתה את נושא הקיזוז בדיונים בפני בית המשפט המחוזי בירושלים ובמכתב ששוגר לב"כ המשיבה, הגישה תביעה כנגד סיגמה בבית המשפט המחוזי בתל אביב ואף לו לא היתה עושה כן, אין לראות בכך הסכמה מטעמה לאמור במכתב סיגמה מיום 29/12/10. נוכח הדברים האמורים, עתרה ינושבסקי בערעורה לביטול החלטת הרשמת נשוא הערעור, בכל הנוגע לקביעותיה באשר לזקיפת תשלום סיגמה על חשבון החוב מפסק הבורר ולדחיית טענת ה"פרעתי" אותה הגישה סיגמה, במלואה.
הערעור השני הינו ערעורה של סיגמה, אשר טענה כי היה על הרשמת הנכבדה לקבל את טענת ה"פרעתי" אותה הגישה במלואה. לטענתה, נכונה קביעת הרשמת הנכבדה כי הסכומים אשר שילמה סיגמה לינושבסקי שולמו על חשבון פסק הבוררות, ברם הסכום אשר קוזז ע"ח 4.5 חודשי האיחור, קוזז מחיוביה של סיגמה לינושבסקי בגין החוזה אשר נחתם בין השתיים ולפיכך אין המדובר בזכות קזוז נטענת כי אם בזכות קיזוז מוכחת המצויה בגדרי סמכות רשם ההוצאה לפועל. לטענת סיגמה, היה מקום לקבל את טענת ה"פרעתי" במלואה ועל אף שפעלה בהתאם להחלטת רשמת ההוצאה לפועל ושילמה את הסכום עליו הורתה הרשמת הנכבדה, הרי שלטעמה אין מקום להורות כן ומכאן ערעורה.
הערעורים נדונו שניהם בפני, במאוחד.
דיון :
תחילה לקביעתה של רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה, האם שולם הסכום אשר שילמה סיגמה בסך
1,119,904 ₪ ע"ח חיוביה בהתאם לפסק הבורר. שמעתי את הצדדים בפני ואף בחנתי היטב את מלוא המסמכים אשר הציגו הצדדים בפני, כמו גם את החלטת רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה לעניין זה. לא מצאתי כי יש להתערב בהחלטתה של רשמת ההוצאה לפועל בעניין זה ודעתי כי אכן נכונה קביעת רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה לפיה שילמה סיגמה את הסך של 1,119,904 ₪ ע"ח חיוביה בהתאם לפסק הבורר. עיון במכתבה של סיגמה מיום 29/10/12 מלמד כי זו פירטה פרט היטב בגין איזה רכיבים היא מעבירה תשלומיה לידיה של ינושבסקי ובין היתר פירטה כי היא מנכה מסכומים אלו בגין 4.5 חודשי איחור שבאחריות ינושבסקי ופירטה אף איזה סכום היא משלמת על פי פסק הבורר ומשכך אות וסימן הוא כי סיגמה שילמה תשלומה בסך 1,119,904 ₪ על חשבון חיוביה בהתאם לפסק הבורר. הרשמת הנכבדה דנה בהוראותיו של סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי) וקבעה כי במכתבה של סיגמה מיום 29/12/10, יש משום הפעלת כוחה של סיגמה לזקוף את התשלום ע"ח החיוב מפסק הבורר, בין היתר אף משום שהמכתב נשלח והסכום אף שולם, בסמיכות זמנים קרובה מאד למתן פסק הבורר. הרשמת הנכבדה הפנתה לכך שטענת ינושבסקי בדבר "מכתב תשובה" מיום 5/7/11, אינה מתקבלת שכן מדובר בסיכום טענותיה של ינושבסקי לקראת פגישה בין הצדדים לליבון כל המחלוקות ואף במכתב זה לא נטענה הטענה כי לא שולם דבר ע"ח פסק הבורר. עוד מפנה הרשמת הנכבדה לכך כי חלפה למעלה מחצית השנה מאז תשלום סיגמה ולפיכך ככל שאכן היתה ינושבסקי חולקת על האמור במכתב סיגמה, היתה פועלת להביע עמדתה זו, עוד קודם לכן. התנהלות ינושבסקי בכל הנוגע לתשלום זה מעידה על כך כי היא הבינה שמדובר בתשלום ע"ח החיוב מפסק הבורר. ינושבסקי לא ענתה למכתב סיגמה ומכתבה מיום 5/7/11 על תוכנו, אינו מהווה הצהרה מטעמה כי היא אינה מקבלת עמדת סיגמה בדבר תשלום ע"ח החיוב מפסק הבורר. העובדה כי ינושבסקי הגשה בקשתה לתיקון פסק הבורר ואישורו אינה יכולה ללמד על טענתה לפיה לא שולם לה דבר ע"ח פסק הבורר, אלא יש צורך באמירה מפורשת כי כך הדבר, שכן מעיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי בירושלים עולה כי הצדדים חלוקים על הסכומים שנפסקו אך לא מוכחש מפורשות בידי ינושבסקי תשלום על חשבונם של אותם סכומים. נקיטת הליכי הוצאה לפועל בידי ינושבסקי, לאחר שלא חלקה על האמור במכתב סיגמה מיום 29/12/10 בדבר תשלום ע"ח החוב מפסק הבורר, היא בגדר נקיטת הליכי הוצאה לפועל שלא בתום לב. ינושבסקי ידעה היטב מן המפורט והכתוב במכתבה של סיגמה כי זו עורכת את תחשיבה בהתאם להוראותיו של פסק הבורר, לא ניתן היה להבין זאת אחרת וטענתה של ינושבסקי כי לא שולם לה דבר לאחר שקיבלה את התשלום בסך 1,119,904 ₪ אינה יכולה לעמוד לה לאור האמור לעיל.
לא מצאתי איפוא , לנכון להתערב בקביעתה של רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה לעניין זה.
אשר לקביעת רשמת ההוצאה לפועל לפיה על סיגמה לשלם את ההפרש בין הסך של 1,119,904 ₪ לסכום החיוב אשר נפסק בפסק הבורר. בעניין זה אין דעתי כדעתה של הרשמת הנכבדה. לטעמי, החיוב בדבר אותם 4.5 חודשי איחור להם אחראית ינושבסקי הוא קביעה ברורה בפסק הבורר נשוא תיק ההוצאה לפועל. הבורר הנכבד בסעיף 3.1.1.2 (ב) לפסק הבוררות מפנה לנספח 2 לפסק הבוררות ובו מצוי חישוב מפורש כיצד הגיע לקביעה זו, שם מצויים אף הנתונים המספריים על מנת לקבוע את ערכם, בהתאם לפסק הבורר, של אותם 4.5 חודשים. נסיונה של ינושבסקי לטעון כי פסק הבורר מהווה מכלול וכי הסכום הסופי אליו הגיע הבורר כולל בחובו גם את סכום האמור בגין אותם 4.5 חודשי איחור, לא עולה בקנה אחד עם התחשיב אליו מפנה הבורר בסיפא לפסקו, בנספח 5 ועל סמכו קבע הבורר את הסכום שעל סיגמה לשלם. יתרה מזו, גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, עת דן בבקשה לתיקון פסק הבורר ואישורו, דן בית המשפט הנכבד מפי כבוד השופט גרינברגר בדיוק באופן תחשיב רכיב זה ומאשר אותו, לאחר שהפנה את הבורר לטענות הצדדים בדבר טעות בחישוב והבורר שב ואישר כי בחן עצמו וכי אין טעות באופן החישוב של רכיב זה. משכך, אין מדובר בזכות "נטענת" של סיגמה, כי אם בזכות שניתנה בגינה קביעה שיפוטית בפסק הבורר אשר אושר בידי בית המשפט המחוזי בהפ"ב 4712-02-11. אף לו היתה נטענת הטענה כי בעת שביצעה סיגמה את התשלום עמדה לה אך זכות קיזוז "נטענת", הרי שמשעה שניתנה קביעתו של בית המשפט המחוזי הדנה בעניין רכיב זה ומאשרת את הקביעה בפסק הבורר, הרי שיש בעת פתיחת תיק ההוצאה לפועל זכות מוכחת ומאחר והחיוב שולם עוד בטרם פתיחת תיק ההוצאה לפועל, הרי שהיה מקום לקבל את טענת ה"פרעתי" שהגישה סיגמה במלואה ולסגור את תיק ההוצאה לפועל כנגדה.
סוף דבר,