יחזקאלי נ' בנק הפועלים ואח'

פסק דין

בפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבעת לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו עקב רישום עיקול שבוצע ע"י הנתבעת בחשבונו של התובע.

במסגרת כתב התביעה טען התובע כי הינו מחזיק במשך כ – 50 שנה חשבון אצל הנתבעת. לטענתו בחרה הנתבעת בעקבות עיקול של עיריית חולון להעביר כספים מחשבונו לחשבון פיקדון וזאת בניגוד לרצונו. כפועל יוצא של אותה פעולה לא כובדו 2 שיקים בהעדר כיסוי כך שנגרם לתובע נזק עקב עלות החזרת השיקים, שיבוש יחסיו עם הגורמים אליהם נמסרו השיקים, סירוב לקבלת שיקים, נזקים שמקורם בסירוב מוסדות נוספים לקבלת שיקים כמו גם פגיעה בשמו הטוב של התובע.

לטענת הנתבעת לא נפל כל פגם במעשיה, שכן העיקול בחשבונו של התובע נעשה על פי צו עיקול שניתן כדין ובהתאם להוראות הדין.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את דברי הצדדים בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן טעמי.

מהות תביעתו של התובע מבוססת על הטענה כי העיקול שבוצע ע"י הנתבעת בוצע שלא כחוק. בתמיכה לטענותיו אלו צירף התובע את המכתב מהמוסד לביטוח לאומי מיום 9.3.10, במסגרתו הפנה המוסד לביטוח לאומי את שימת לב הנתבע להורות סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").

סעיף 303 א' לחוק הביטוח הלאומי אכן קובע איסור על עיקול של גמלה אלא לתשלום מזונות המגיעים מהזכאי לפי פסק דין של בית המשפט. עם זאת, קיים גם סעיף 303 ב' לחוק הביטוח הלאומי אשר קובע כדלהלן:

" הוראת סעיף קטן (א) תחול גם גמלת כסף ששולמה באמצעות בנק או החברה, כהגדרתה בחוק הדואר התשמ"ו 1986, בנותנה שירותים לפי סעיף 88 א' לאותו חוק (בסעיף זה- חברת הדואר), במשך 30 יום מיום ששולמה. ואולם, רשאי הבנק או חברת הדואר, לפי העניין לנכות מן הגמלה כל סכום שניתנו לזכאי לגמלה על חשבון הגמלה"

מכתב ההגנה של הנתבעת עולה כי ביום 28.1.10 זוכה חשבונו בסך של 1,564 ₪ בגין גמלה ויתרת החשבון עמדה ע"ס של 1,626 ₪. סכום זה לא עוקל במשך למעלה מ – 30 יום מאותו מועד.

ביום 15.2.10 נתקבל בידי הנתבעת צו העיקול מעיריית חולון. צו העיקול עמד ע"ס של קרוב ל – 100,000 ₪. הגם שהתובע העלה במסגרת הדיון שבפני טענות ביחס לעצם קיומו של החוב לעיריית חולון, שהרי סוגייה זו אינה רלוונטית לדיון שבפני. במקום שבו קיבל הבנק צו עיקול כדין, שהרי הוא צריך לפעול על פיו, מבלי שינתן לו שיקול דעת ביחס לשאלה האם לקיים את הצו, אם לאו.

המבחן היחיד לו נדרשה הנתבעת באותה עת, הוא המבחן של הוראות החוק ביחס למגבלות על אפשרות הטלת העיקולים.

מעיון בתדפיסי הבנק עולה כי ביום 1.3.10, דהיינו למעלה מ – 30 יום לאחר שהתקבלו הכספים בגין הגמלה (מיום 28.1), בוצע העיקול ביחס לכספים אלו ע"ס של 1,600 ₪. העיקול בוצע על דרך של העברת הכספים לפיקדון.

מתוך שכך ומאחר שחלפו 30 יום, שהרי לכאורה פעלה הנתבעת כדין.

התובע העלה בפני את הטענה כאילו האמור בס' 303 א' לחוק המוסד לביטוח לאומי הינו מוחלט ועל כן היה על הבנק להימנע מהטלת העיקול. עם זאת, עיון בהוראות החוק מלמד כי אין אלו הם פני הדברים.

העיקול המתייחס לגמלה כספית הנמצאת בידי המוסד לביטוח לאומי אסור אף ללא הגבלת זמן, ואולם, מכח סעיף 303 ב', גמלה ששולמה באמצעות בנק או במקרה דנן בנתבעת, ניתנת לעיקול לאחר 30 יום מהיום ששולמה.

מעבר לעובדה כי מדובר בהוראת חוק ברורה, אני סבורה כי קיים גם רציונאל של ממש מאחורי הוראת החוק כאשר הוא בא לאזן בין צרכיהם של הזכאים לגמלה לבין זכותם של נושים להיפרע.

(בעניין זה ר' ע"א [ת"א] 2657/04 המוסד לביטוח לאומי נ' עו"ד שפטלוביץ [טרם פורסם] וכן בר"ע [ת"א] 1057/08 אשווח נ' משרד הבריאות [טרם פורסם]).

מצאתי להבהיר לתובע במסגרת הדיון כי עצם מקור התשלום אינו יוצר "חסינות" לעולמי עד. משנתקבל הכסף בחשבון, הוא אינו "צבוע". באותה מידה יכול היה התובע לשיטתו לקבל גמלה לפני כ – 10 שנים ולטעון היום בדיעבד כי העיקול מתייחס לכספים אלו.

דומה כי המחוקק ביקש למנוע בדיוק מצב זה ואכן קבע את קו פרשת הזמן המבחינה בין התקופה בה יש לזהות את הכספים ככאלה שהתקבלו מגמלה לבין אלו הקיימים בחשבון ככל סכום אחר המופקד לתוכו.

אני מודעת לרצונו של התובע לטעון כי תיק זה צריך להוות שיעור עבור הנתבעת גם ביחס לאנשים נוספים המקבלים גמלה מן המוסד לביטוח לאומי. ואולם, הדיון שבפני מתייחס לבעלי הדין בלבד וניתן על בסיס הנתונים והמסמכים שהוגשו לי.