יוסף נ' מושב חזון ואח'

החלטה

לפניי בקשת המבקש להורות על עיכוב ההליכים בתיק זה ולהעברת הדיון להליכי בוררות לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968 (להלן: "החוק").

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל ואנמק.

ראשית יצוין כי אין בידי לקבל את טענת ב"כ המשיב 1 ולפיה דין הבקשה להדחות על הסף בשל העדר סמכות הוועד לפעול בשם המבקש.

אכן, מציין מכתבו של ראש ענף פיקוח במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה אשר הוגש על ידי ב"כ המשיב 1, כי הוועד המכהן כיום במושב חזון פועל שלא כדין בשל אי קיום בחירות כנדרש.

יחד עם זאת, מלבד העובדה כי לא ברור האם יש באמור במכתב זה להביא לקביעה שיפוטית לפיה פעולותיהם של חברי הוועד הינן בטלות מעיקרן, הרי שגם אם היה ניתן לומר כך הרי שדווקא המשיב 1 מושתק מטענה זו.

דין תביעה זו המוגשת על ידי המשיב 1 כנגד הועד, כדין הליכה להליכי בוררות עימו. ממילא אין בערכאה הנדרשת לתובענה זו כדי ליתן סמכות כזו או אחרת בידי מי שזו אינה במצויה בידו מראש. ואולם, בעצם הגשת תביעה זו על ידי המשיב 1 כנגד המבקש, מאשר הוא כי הסמכות נתונה דיה בידי הועד כדי להתגונן ולנהל הליכי משפט עימו.

טענה זו אם כן, נדחית.

ולגופו של עניין -

סוגיית עיכוב ההליכים והעברת הדיון בסכסוך להליך בוררות מוסדרת בסעיף 5 לחוק:

"(א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.

(ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה.

(ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות".

מלשון הסעיף עולה, כי כאשר מתקיימים התנאים המנויים בו הרי שככלל יעכב בית המשפט את ההליכים שבין הצדדים להסכם הבוררות זולת אם מצא כי קיים טעם מיוחד לכך כקבוע בסעיף משנה (ג).

המשיב 1 לא הכחיש כי הינו צד להסכם בו מצויה תנית הבוררות אליה הפנה המבקש ולא נשמעה טענה ולפיה המבקש לא היה מוכן לעשות כל שנדרש לקיום הבוררות.

כמו כן, לא נשמעה טענה מפי המשיב 1 ולפיה הבקשה לעיכוב הליכים הוגשה על ידי המבקש שלא במועד הנקוב בסעיף.

משכך, ניתן לקבוע כבר כעת כי הוכח שהתנאים המנויים בסעיף 5 לחוק התקיימו במקרה דנן.

המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב השאלה האם העובדה שהמשיבה 2, שאיננה צד להסכם הבוררות והינה צד להליך זה, מהווה טעם מיוחד שלא לעכב את ההליכים ולא להעביר את הדיון בסכסוך לבוררות כקבוע בסעיף משנה (ג) לסעיף.

ההלכה לעניין זה נקבעה במסגרת רע"א 985/93 אלרינה אינווסטמנט קורפוריישן נ' ברקי פטה המפריס בע"מ, פד"י מ"ח(1) 397 (להלן: "פסק דין אלרינה" או "עניין אלרינה") אליו הפנו ב"כ הצדדים.

בפסק דין זה נקבע בדעת רוב כי בבוא בית המשפט להכריע בשאלת עיכוב הליכים עת קיימים צדדים נוספים להליך שאינם צדדים להסכם הבוררות, עליו לבחון התקיימותם של שני תנאים - "המבחן הדו- שלבי".