יולנד בן אוליאל נ' לוי ברוריה

פסק דין

פסק דין זה עניינו תביעה שהגישה הגב' יולנד בן אוליאל (להלן:"התובעת"), בעקבות סיום העסקתה בשירותה של הגב' לוי ברוריה (להלן:"הנתבעת") ובמסגרתה ביקשה לחייב את מעבידתה בסכום בסדר גודל של 150,000 ₪, בעילות תביעה שונות אשר יפורטו להלן.

את פסק הדין נפתח בהצגת הצדדים ובפירוט עילות התביעה. משם נפנה לבחינת העובדות ולדיון פרטני בכל אחת מעילות התביעה בנפרד.

הצדדים:

1.התובעת, הגב' יולנד בן אוליאל, תושבת אשדוד, עבדה בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה - מיום 16.5.04 ועד ליום 25.2.09 – בשירות הנתבעת.

2.הנתבעת, הגב' לוי ברוריה, הפעילה בתקופה הרלוונטית לתביעה, גן באשדוד הידוע בשם "גן ברוריה".

3.יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בפיטורי התובעת, בהודעת פיטורים שנמסרה לה בערב יום 25.2.09.

התביעה:

4.בתביעה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר בסכום של 5,000 ₪, מכוח סעיף 26(א) לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958; וכן בפיצויים על אי מסירת הודעה לעובד על תנאי עבודתו בכתב, מכוח סעיף 4 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) תשס"ב-2002, בסכום של 12,900 ₪.

5.על פי כתב התביעה, יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בפיטורי התובעת ללא מתן הודעה מוקדמת וללא שימוע. על רקע זה הוגשה התביעה להפרשי פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופיצויים על פיטורים ללא שימוע כדלקמן:

א.לטענת התובעת היא זכאית לפיצויי פיטורים בסכום של 21,529 ₪ (על בסיס משכורת קובעת של 4,509 ₪ ותקופת העבודה שאיננה במחלוקת). בפועל שולמו לתובעת פיצויי פיטורים בסכום של 19,194 ₪ ואף הם שולמו רק בחודש דצמבר 2009. מכאן שהתובעת זכאית להפרשי פיצויי פיטורים בסכום של 2,335 ₪.

ב.בכתב התביעה טענה התובעת כי היא זכאית לדמי הודעה מוקדמת של 4,041 ₪. אין מחלוקת כי לתובעת שולמו דמי הודעה מוקדמת באפריל 2009; ומשכך חזרה בה התובעת מהתביעה, בסעיף 21 לסיכומיה.

ג. כמצוין בכתב התביעה, פוטרה התובעת ללא שימוע ובנסיבות הללו ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בפיצוי בשיעור השווה לשכר של ארבעה חודשי עבודה, בסכום של 16,164 ₪.

6.על פי כתב התביעה זכתה התובעת ליחס פוגע, מזלזל ומעליב מצד הנתבעת. על רקע זה טענה התובעת כי היא זכאית ל"פיצויים מוגדלים" בסכום של 24,246 ₪.

7.בכתב התביעה סיפרה התובעת כי זכותה לדמי אבטלה נשללה כתוצאה ועקב מחדלי הנתבעת – אשר לא מילאה את טפסי התביעה למוסד לביטוח לאומי. בנסיבות אלו ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי על שלילת הזכות לדמי אבטלה בסכום בסך של 11,344 ₪.

8.בתביעה טענה התובעת למתכונת העסקה בימים א' עד ה' בין השעות 07:00 – 17:00 וביום ו' בין השעות 07:00 ל- 13:00. ומכאן למתכונת העסקה ולפיה הועסקה שעתיים נוספות בימים א' עד ה' ושלוש שעות נוספות ביום ו' (כך לשיטתה). התובעת הוסיפה כי גמול בגין העסקה בשעות נוספות לא שולם לה ובהתאם ביקשה לחייב את הנתבעת בגמול בגין העסקה בשעות נוספות בסכום של 52,154 ₪.

9. בנוסף ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום החזר שכר לימוד של בנה לחודש דצמבר 2008, בזמן מבצע עופרת יצוקה, בסך של 1,000 ₪ ובהחזר הוצאות נסיעה בסכום של 8,526 ₪.

10.למען הסדר הטוב יש לציין, כי במסגרת כתב התביעה ביקש התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי המתייחס לאי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה – תביעה שהתובעת חזרה בה במהלך ההליך נשוא פסק הדין (ראה: סעיף 46 לסיכומי התובעת).

11.אין בדעתנו לעמוד על תשובת הנתבעת לכל אחת מהטענות המופיעות בכתב התביעה, דבר שייעשה ככל שיהא בו צורך, בעת הדיון בעילות התביעה השונות. אשר על כן נפנה להלן להצגת העובדות שיהוו בסיס לדיון ברכיבי התביעה השונים.

העובדות: