ידעי נ' מ.י. לשכת תביעות שרון-תעבורה

פסק דין

לפני ערעור על חומרת העונש שגזר בימ"ש לתעבורה בנתניה (כב' השופטת רז) מיום 15.10.09 בתיק תעבורה 5498/08, לאחר שמיעת ראיות בתיק ולאחר זיכוי המערער מעבירה של נהיגה בשכרות עקב סירוב לתת דגימת נשיפה, והרשעתו בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים.

העונש שגזר בימ"ש קמא - פסילה בפועל בת 10 חודשים, קנס בסך 1,000 ₪, פסילה על תנאי בת 4 חודשים ל-3 שנים, ומאסר על תנאי בן חודשיים למשך שנתיים.

לטענת ב"כ המערער, עונש המינימום שנקבע בצידה של עבירת נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים עומד על 3 חודשים, ולא היה מקום במקרה זה להטיל על המערער עונש ארוך מתקופת המינימום.

בימ"ש קמא מצא למצות עם המערער הדין ללא סיבה, ואין הצדקה להטלת פסילה המהווה פי 3 מעונש המינימום.

בנסיבותיו האישיות של המערער, מדובר בבחור צעיר כבן 21, משמש כשליח, רישיון הנהיגה הוא חלק בלתי נפרד מעבודתו. ותק נהיגה מאז שנת 2007, ומזה 3 שנים אין לו הרשעות קודמות.

ב"כ המערער המציא לביהמ"ש גזרי דין מבתי משפט לתעבורה בעבירה זו, העומדים על 3 חודשים/ 4 חודשים בניכוי פסילה מינהלית/ 3 חודשים בניכוי פסילה מינהלית ועוד, כמפורט בהודעת הערעור.

ב"כ המשיבה מתנגד להתערבות כלשהי בעונש. מפנה את ביהמ"ש לאמור בהכרעת הדין.

לגופו של עניין:

עיינתי בהכרעת הדין ובגזר הדין שניתנו בבימ"ש קמא.

ככלל, בית משפט בערכאת ערעור ימנע מלהתערב בשיקול דעתו של בימ"ש קמא מקום שלא נפלה טעות מהותית בגזר דינו, זאת גם אם בית המשפט היה פוסק אחרת.

רק טעות או חוסר סבירות קיצונית, בהטלת העונש, יש בהם כדי להצדיק התערבות בית משפט של ערעור (ראה ע"פ 3332/91 מדינת ישראל נ' יצחק סבג פד"י נו (1) 437).

השאלה המתעוררת במקרה זה הינה האם נפלה טעות או האם גזר הדין של בימ"ש קמא לוקה בחוסר סבירות קיצונית.

עיון בהכרעת הדין, עמוד 25 לפרוטוקול שורות 18-24: "שוכנעתי מעבר לספק סביר כי שילוב מאפייני התנהגותו החיצונית של הנאשם מצביע באופן חד משמעי כי היה נתון תחת השפעת משקאות משכרים. בת/1 מתאר עד תביעה מספר 1 כי מפיו של הנאשם נדף ריח אלכוהול חזק מאוד, הנאשם דיבר בקול רם וצעק. עיניו היו אדומות. על פי טופס בדיקת המאפיינים לא היה יציב והתנדנד בהליכה על קו. הנאשם החטיא בשתי בדיקות של הבאת אצבע לאף בעיניים עצומות".

בימ"ש קמא נתן אמון מלא בעדות עד התביעה מספר 1. ביהמ"ש לא נתן אמון בעדות עד ההגנה, והתרשם כי עדותו הייתה מגמתית.

נוכח גזר הדין המנומק, גילו הצעיר של המערער, ותק נהיגה קצר, המחייב ענישה משמעותית כואבת ומרתיעה (ראה לענין ענישה הולמת בעבירות של נהיגה בשכרות או תחת השפעה לנהגים צעירים עפ"ת 6582-03-10 מדינת ישראל נ' אלבז מיום 11.7.10), לא מצאתי כי בנסיבות תיק זה בימ"ש קמא טעה, וגם לא מצאתי אבק של חוסר סבירות בעונש שנגזר בפועל.

הערעור נדחה.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים ולבאי-כוחם.

ניתן היום, ‏כ"ט תמוז תש"ע, 11 יולי 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: