יאסמין ואח' נ' מארונג ואח'

פסק דין

התובעת נפגעה בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים וזאת ביום 20.12.08 כתוצאה מפגיעת טרקטור מס' רישוי 50-949-24 אשר היה נהוג בזמן התאונה ע"י נתבע מס' 1.

ביחס לתאונה עצמה, הצדדים הגיעו להסכם לפיו נתבעת מס' 3 תשלם לתובעת סכום כולל של 52,856 ₪, אשר ישולם על ידי נתבעת מס' 3.

ההסכם הוגש לתיק ביהמ"ש ביום 12.12.12 וביהמ"ש נתן לו תוקף של פס"ד חלקי כבר ביום 13.12.12.

המחלוקת שנותרה היא בין נתבעת מס' 3 כמודיעה לבין צדדים שלישיים ביחס לזכות החזרה של נתבעת מס' 3 כלפי הנהג וכן כלפי הבעלים ו/או המחזיק הטרקטור שהתירו השימוש בין במפורש ובין מכללא לנהג.

על כן, פסק דין זה הוא בהודעת צד ג' והודעת צד ד' שבתיק זה.

דיון;

סעיף 9 לחוק הפיצויים קובע את המקרים בהם נתונה למי ששילם פיצויים לפי החוק זכות לחזור אל אחר החייב בפיצויים לפי החוק.

במקרה בו אדם נהג ללא כיסוי ביטוחי, כאשר בעל הרכב התיר לאחר לנהוג ברכבו, זכות החזרה תהיה הן אל בעל הרכב והן אל הנהג.

אין מחלוקת בין הצדדים כי צד ג' 1 פונתונג מארונג, נהג ללא רישיון נהיגה. מכאן, קיימת זכות חזרה מלאה של קרנית אליו מכוח הוראות החוק ובשל היותו נהג ללא כל כיסוי ביטוחי.

המחלוקת היא האם קיימת גם עילה כלפי צד ג' 2 חב' שמפיניון בע"מ אשר התירה לו -בין במפורש ובין מכללא - לנהוג ברכב.

הטרקטור הוא בבעלות חוות השמפיניון בע"מ וביום התאונה, על כך אין מחלוקת, נהג בטרקטור עובד זר, שלא היה לו רישיון נהיגה - מארונג. כתוצאה מהתאונה, נגרמו לתובעת נזקי גוף ובגינם שולמו כספים על ידי נתבעת מס' 3 המודיעה.

ביהמ"ש העליון התייחס לשאלת הנטל להוכיח ששימושו של הנהג בטרקטור הוא ללא רשות מוטלת על הטוען זאת שכן, ביהמ"ש התייחס לעניין וקבע כי קיימת חזקה עובדתית, הקובעת כי הנוהג בכלי הרכב הוא בעליו או לחילופין מי שנוהג ברשות הבעלים. במידה וחוות השמפיניון במקרנו, טוענת, כי הנהג השתמש ברכב שלא ברשות, הרי היא טוענת למצב בלתי רגיל ועליה מוטלת חובת ההוכחה. מפנה בעניין זה לע"א 259/63 חיים קליקשטיין פ"ד יח(3), עמ' 662. כמו כן, ראו לעניין זה ע"א 31/85 בדיר נ' טסא פ"ד מג (2) עמ' 81. ע"א (ת"א) 1063/01 מזור נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים וכן ריבלין "תאונות דרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים", מהדורה שלישית, התש"ס – 1999, עמ' 353.

על כן, אחריות מתיר השימוש, היא אחריות שלוחית למעשה נהג הרכב ובמקרנו, קיים אשם של מתיר השימוש, אשר מתבטא, לטעמי, בידיעה, פזיזות, עצימת עיניים, שכן מדובר בעובד זר, שאין לו רישיון לנהוג ברכב זה. פעם אחר פעם המודיעה ביקשה, כך לטענתה, להפסיק את השימוש, שכן היא יודעת שמדובר בשימוש שהוא מסוכן (לפי עדות העד מטעמה).

הנהג (העובד הזר) נהג במספר לא מבוטל של הזדמנויות בטרקטור וזאת על פי עדויות העובדים אשר ראו אותו עושה שימוש מספר פעמים בטרקטור. כך גם העד אזולאי, אשר ציין, כי אכן ראה את הנהג עושה שימוש בטרקטור.

כמו כן, העדה קוהילה, אישרה בפני, כי היא שמעה את אזולאי, במקרים קודמים, שהוא מבקש מהנהג לעשות שימוש בטרקטור ולנהוג בו, משמע, מדובר ברשות מפורשת מטעם האחראי במקום.

עדות זו מהימנה עלי, נתמכת בגרסת התובעת ואשר עולה בקנה אחד עם מנהגו של העובד הזר, לנהוג כמעט באופן תדיר, בטרקטור. לא שוכנעתי בגרסה לפיה, העובד הזר, ממרה את פיו של מעבידו של הממונים עליו ונוהג ללא כל היתר מפורש בטרקטור.

גם אם טעיתי במסקנתי זו, הרי ממכלול הנתונים שבפני, ניתן לקבוע כי היה היתר מכללא, המלמד כי ניתן היתר לעובד הזר לנהוג בטרקטור.

בע"א 483/84 קרנית נ' הסנה, פ"ד מא (4) 754 נקבע כדלקמן:

"הלכה פסוקה היא, שרשות אינה חייבת להינתן במפורש. רשות יכולה להינתן מכללא ... די בדרך התנהגות של בעל הפוליסה, שממנה משתמעת הסכמה או השלמה עם מעשיו של אותו נהג, שיכולה להתבטא באי נקיטת אמצעים יעילים למניעת מעשיו של הנהג".