י.ע.ר שווק (ע.א.ש) בע"מ ואח' נ' המגדלים אעבלין (ניהול) בע"מ ואח'

החלטה

בקשה לביטול סעד זמני שניתן במעמד צד אחד באין התיצבות של הנתבעת, היא המשיבה בסעד הזמני. בקשת הביטול הוגשה על פי תק' 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, כאמור בה עצמה.

1. ב 3.1.13 התבקש וניתן צו מניעה זמני עד לדיון במעמד הצדדים, המופנה לנתבעת ומונע ממנה לנתק את משק המבקשת מחיבור למערכת השופכין או מאספקת מים, למניעת תמותת משק החי (חזירים). ביסוד הסכסוך שבין הצדדים טענות לחוב נטען ומוכחש של התובעת כלפי שותפות שהמשיבה היא חברת הניהול שלה. המשיבה כחברת ניהול מספקת שירותים שונים למשקים של מגדלי החזירים השותפים ואף כאלה שאינם שותפים (באיזור אעבלין) . בין היתר היא מספקת מים ודואגת למערכת השופכין במשקים , בהם משקה של החברה התובעת שלזכותה ניתן הצו הזמני.

2. הצו הותנה בין היתר בהפקדת ערובה בסך 15,000 ₪, ועירבון בסך 15000 ₪ נוספים (בוצע). וכן בהמצאת הבקשה לצד שכנגד בתוך 4 יום. אין חולק שההמצאה אכן בוצעה – אלא שבוצעה בתוך 5 יום ולא 4 יום, כאשר הצדדים חלוקים על הגורם לכך.

3. בצו הזמני נקבע כאמור מועד לדיון במעמד הצדדים: 14.1.13 שעה 12:00 .

4. באותו מועד התייצב רק ב"כ התובעת והמצהיר מטעמה, למרות שאין חולק כאמור שההחלטה הומצאה למבקשת הביטול – גם אם באיחור של יום.

באין התייצבות נקבע שניתן צו המניעה הזמני המבוקש עד להכרעה בתיק העיקרי, ונקבע תנאי נוסף בו הותנה הצו: שהתובעת תדאג לתשלומים שוטפים, גם אם שנוי במחלוקת בסיס החישוב.

ציינתי שהדבר מחייב הנתבעת לדאוג להוצאת חשבונות שוטפים שאינם כוללים חיובי עבר, כאשר בירור החוב הנטען שבמחלוקת (500,000 ₪ לערך) – ישמר להליך העיקרי).

5. ב 16.1.13 הגיש כאמור ב"כ הנתבעת בקשה בה ציין כאמור שהיא מוגשת לפי תק' 201 לתקנות סדר הדין האזרחי. הבקשה, שמנסחה לא ראה לתמוך אותה בתצהיר, ציינה שהגורם למחדל באי ההתייצבות היה נעוץ בכך שמקבל המסירה אצל הנתבעת לא העביר אותה ליועץ המשפטי או מנהלי החברה. וכך שכבה לה אצל מבקשת הביטול ששה ימים מ 8.1.13 עת הומצאה, עד ל 14.1.13 – כאשר רק אז הועברה לב"כ המשיבה, שעתיים וחצי לאחר שכבר התקיים הדיון. כלומר אין חולק שהנתבעת זומנה לדיון בסעד הזמני שנקבע במעמד הצדדים ולא התייצבה. הבקשה הדגישה כי ההמצאה בוצעה כאמור 5 ימים במקום ארבעה ימים כנדרש בתנאי הצו. ב"כ הנתבעת ראה לציין כי לאור יציאתו לחו"ל מהלך 7 ימים, מתבקש ביהמ"ש לקבוע מועד לדיון לצורך ביטול הצו, כאשר הנתבעת עומדת על זכותה להגיב לבקשה ועל חקירת המצהיר.

6. ב 16.1.03 ציינתי כי אני מאפשר תגובה ותשובה לבקשת הביטול, וכי בכל מקרה אין לבקש מועד לדיון, משל כבר התקבלה בקשת הביטול לגופה. ודוק: בקשה לביטול החלטה שניתנה על פי צד אחד באין התייצבות, ככל בקשה, מתנהלת על פי פרק כ' סימן א' לתקנות סדר הדין האזרחי.

מבקשת הביטול בחרה כאמור להגיש בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד לפי תק' 201. יכולה היתה באותה מידה אף להגיש בקשה לעיון מחדש הקנויה כענין שבזכות ביחס לסעדים זמניים (תק' 368 לתקנות סדר הדין האזרחי). מכל מקום הן בקשה לפי תק' 201 והן בקשה לעיון מחדש – בקשות הן (תק' 240 לתקנות סדר הדין האזרחי). הדיון בהן מתקיים כאמור לפי פרק כ' סימן א' לתקנות סדר הדין האזרחי (וראה לגבי בקשה לעיון מחדש תק' 368(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי).

עם זאת לגבי תק' 244 באותו פרק כ' (תקנה אליה ראה ב"כ הנתבעת להפנות בבקשתו האחרונה מאתמול), נאמר כי ספק רב אם יש לה תחולה לגבי סעדים זמניים (גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' 10 עמ' 537 ה"ש 108).

ואף לו היתה לה תחולה – הרי אין בתק' 244(ב) אליה הפנה ב"כ הנתבעת בבקשה האחרונה מהיום חובה לקבוע דיון במעמד שני בעלי הדין כחפצה של הנתבעת, אף משעה שניתן צו במעמד צד אחד (גורן, שם).

תקנה 241(ג) מורה אותנו כי יכול ביהמ"ש להחליט בבקשה (לרבות כאמור בקשה לביטול החלטה לפי תק' 201) על יסוד הבקשה התגובה והתשובה, גם בלא חקירת המצהירים. נחה דעתי שניתן אכן להחליט כך בבקשה לביטול . אקדים ואציין כי לטעמי יש לקבל הבקשה ולהורות כמבוקש על ביטול ההחלטה שהצו הזמני יעמוד בעינו עד להכרעה בהליך העיקרי; חלף זאת יעמוד הוא בעינו כסעד זמני עד לדיון במעמד הצדדים, עליו אורה או החלטה אחרת – לפי המאוחר.

7. הוריתי כאמור על תגובה ותשובה כאמור בתק' 241 לתקנות סדר הדין האזרחי עד 30.1.13 ואלו הוגשו.

8. בתגובה הנתמכת בתצהיר, טענה התובעת כי נציגה היה במשרדי הנתבעת ב 7.1.13 ב 13:30 אך כבר אז היו אלו סגורים ולכן אכן עלה בידו להמציא הבקשה והצו מיום 3.1.13 אך יום אח"כ, כלומר ב 8.1.13, וגם זאת לא על נקלה. ב 30.1.13 הוגשה תגובת הנתבעת, שנתמכה לראשונה בתצהיר אותו היה צריך לאשורה להגיש כתמיכה בבקשת הביטול. עם זאת לא אייחס לפגם זה משמעות ניכרת.

9. ביטול לפי תק' 201 יכול שיהא מחובת הצדק או בשיקול דעת ביהמ"ש. לאשורה אף הנתבעת אינה טוענת לביטול מחובת הצדק שכן זומנה כאמור, ואין היא טוענת שלא היתה אמורה להתייצב אלא מודה שנפלה אצלה תקלה בעטיה לא התייצבה בשגגה.

אלא שמשעה שמדובר על צו מניעה זמני, לא דקה מבקשת הביטול בנפקות המחדלים מכל צד. היא נאחזת בכך שההמצאה בוצעה בחלוף 5 ימים במקום ארבעה ימים כאשר לא היתה חובה להמתין לרגע האחרון כשמשרדיה כבר היו סגורים. היא מפנה גם לכך שההתחייבות האישית שהומצאה הנה של בעל החברה במקום של החברה התובעת עצמה כנדרש בצו.

בשני אלה יכול והדין עמה, אלא מה?: המשמעות הנה לכל היותר, אם הדין עמה, שהצו הזמני פקע לאחר 4 יום, בשל חריגה מתנאי התוקף בדבר המועד בו יש להמציאו. אז מה שאירע הנו לכל היותר שמבקשת הצו במחדלה נטלה על עצמה סיכון. שוב לא יכולה היתה לחסות תחת כנפי צו מניעה שהגן עליה עד לדיון שנקבע במעמד שני הצדדים. אך מה שפקע הרי הנו הצו ולא הבקשה.

הבקשה למתן הצו לא נדחתה , ולכן במצב דברים זה לא שונים היו פני הדברים ממצב בו לא ניתן היה כלל צו מניעה זמני במעמד צד אחד, ונקבע דיון בבקשה במעמד שני הצדדים, דיון אליו לא התייצבה הנתבעת במחדלה. רשאי היה אפוא ביהמ"ש לתן הצו המבוקש, עד להכרעה בהליך העיקרי, גם אם אניח שפקע הצו הזמני שניתן במקור. כאמור אף מבקשת הביטול לא ראתה לטעון, ובדין כך, כי לא חלה עליה החובה להתייצב לדיון שנקבע ואליו זומנה, גם אם נניח לטובתה שההמצאה בוצעה באיחור בן יום (והדבר שנוי כאמור במחלוקת לאור הגורמים הנטענים לאיחור, ולא ראיתי לדוש בו לאור היעדר הנפקות המעשית כפי שבואר).