טקלה נ' משרד הפנים

פסק דין

1.זוהי עתירה התוקפת את החלטת המשיב שלא להכיר בעותר כאריתראי, ואשר בנוסף קבעה כי העותר הוא אתיופי.

2.העותר הסתנן לישראל ביום 11.10.09.

בתשאול הראשון שנערך לו בו ביום ציין העותר, כי כל חייו היה בכפר נדאווה שבאריתראה. בהמשך התשאול התברר, שהעותר שהה במשך שנתיים אצל דודתו בכפר אירוב שבאתיופיה. עוד ציין העותר, כי בין השנים 1995 ל-2000 למד באותו כפר.

חשבון הזמנים מראה, כי העותר שהה לפחות חמש שנים באותו כפר באתיופיה.

3.ביום 19.10.09 נערך לעותר פרוטוקול שמיעת טענות, אשר במסגרתו לא ידע העותר לשיר את ההמנון האריתראי, מנה ארבע קבוצות אתניות בלבד מתוך התשע הקיימות, טעה בתאריך העצמאות האריתראי, מנה שלושה מחוזות מתוך שישה הקיימים באריתראה ולא ידע מהם העיתונים הנפוצים באריתראה.

ביום 22.2.11 נערך לעותר ראיון זיהוי נתינות.

בראיון זה ציין העותר כי מעולם לא ביקר באתיופיה, וזו אמירה שאינה עולה בקנה אחד עם אמירות קודמות שלו, לפיהן חי באתיופיה לפחות חמש שנים.

העותר לא ידע לשיר את ההמנון האריתראי גם במהלך ראיון זה וצייר את דגל אריתראה כאשר במרכזו ציור כוכב הדומה לדגל האתיופי.

בראיון זה ידע העותר למנות את הקבוצות האתניות באריתראה, למרות שבראיון הראשון לא ידע.

בראיון הראשון ציין שיום העצמאות של אריתראה היה ב-1981, ואילו בראיון הנדון כאן השיב שמדובר ב-1991.

מתברר שגרסתו של העותר מתפתחת ככל שעובר הזמן, והוא לומד פרטים חדשים אודות אריתראה בין הראיונות.

4.עיקר המחלוקת בעתירה זו הוא בדבר נתינותו של העותר.

לצורך זה, ולצורך קביעת יעד פוטנציאלי להרחקת העותר, עושה המשיב, בדרך כלל, שימוש במבחן מירב הזיקות.

לצורך זה, ערך המשיב ראיונות לעותר ולאחר מכן קבע, כי מירב הזיקות שלו הן למדינה מסוימת.

יובהר, כי אין בהכרח זהות בין המדינה אליה יש לעותר את מירב הזיקות לבין מדינת אזרחותו האמיתית.

כאשר לא קיימת זהות כזו, המשמעות היא שניתן להרחיק את העותר לאותה מדינה אליה יש לו את מירב הזיקות, בכפוף לפסיקה הרחבה של בית המשפט העליון ולתנאים שנקבעו, בין השאר, בהלכת אלטאי.

העותר תוקף את קביעת המשיב, ולטענתו קביעת המשיב בדבר מירב הזיקות שלו אינה סבירה וכי הוא, העותר, הוכיח כי מירב הזיקות שלו הן למדינה אחרת, שאזרחיה נהנים בישראל ממדיניות אי ההרחקה.

לצורך הכרעה בשאלה האם החלטת המשיב בדבר מירב הזיקות של העותר היא סבירה, יש תחילה לקבוע את אמות המידה שעל המשיב לעשות בהן שימוש לצורך קביעת מירב הזיקות של העותר.

כלומר, יש לבחון את רמת ההוכחה הנדרשת מן העותר ומאחרים שכמותו, לצורך הוכחת נתינותו או מירב הזיקות שלו למדינה לה הוא טוען.