טענת אישה לביטול הסכם בשל זכויות שלא היו ידועות לה במועד חתימת ההסכם

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מי"ד כסלו תשע"ו (26.11.15) אשר דחה את תביעת האישה לבטל את הסכם הגירושין שקיבל בזמנו תוקף פסק דין.

העובדות הצריכות לנו בקצרה

הצדדים נישאו בשנת 1983 ולהם ארבעה ילדים בוגרים. בתחילת שנת 2013 הגישה האישה תביעה לגירושין. מעיון בפרוטוקול הדיון מיום כ"ט באדר תשע"ג (11.3.2013) עולה כי האישה היא זו שביקשה להתגרש בעוד הבעל בקש לקיים הליך של שלום בית, באותו יום גובשו הסכמות בין הצדדים כי יתגרשו וכי כל צד יעמוד בזכויותיו, וכן כי הדירה תחולק ביניהם.

 התקיים דיון בי"ד באייר תשע"ג (24.4.2013) אליו לא הופיע הבעל, בדיון זה חזרה האישה ובקשה גט וכן נאמר על ידי בא כוחה כי ישנם כספים המגיעים לאישה וכי יש צורך בצווים כדי לגלותם. בית הדין קבע מועד דיון נוסף בכ"ט באייר תשע"ג (9.5.2013)

לדיון זה הופיע הבעל, הצדדים ערכו הסכם גירושין ביניהם והסכם זה אושר בבית הדין והצדדים התגרשו בכ"ד בסיוון תשע"ג (2.6.2013). יש לציין כי האישה הופיעה לדיון כשהיא מיוצגת ואילו הבעל לא היה מיוצג.

בהסכם גירושין זה הוסכם כי הדירה תימכר והצדדים יחלקו בתמורה וכי כל אחד מהצדדים יישאר בחובות ובזכויות הרשומות על שמו.

אין חולק כי למרות הגירושין המשיכו הצדדים להתגורר באותה דירה. אמנם נחלקו לגבי הנסיבות לדברי האישה – חזרו לשלום בית מלא, ולדברי הבעל – הוא המשיך להתגורר באותה דירה מחמת העדר אלטרנטיבה אחרת, אולם לא קיים בשום שלב יחסים עם האישה.

הטענה לביטול ההסכם

האישה הגישה בג' בכסלו תשע"ה (25.11.2014) תביעה לביטול הסכם וכן תביעות ממון אחרות כלפי הבעל. בתביעה זו טוענת האישה כי מצאה לאחר זמן קלסר וממנו למדה כי לבעל זכויות סוציאליות רבות שעל פי חוק יחסי ממון היה עליה לקבל מחציתן. לדברי האישה, הטעה הבעל אותה בכך שלא סיפר לה על זכויות אלו ואכן אם הייתה יודעת על כך לא הייתה מסכימה לקבוע כי כל צד יישאר בזכויותיו.

טענות נוספות ודחייתן

בנוסף לכך טוענת האישה כי מגיע לה שכר בגין גידול בנותיו של האיש, וכן כי מגיע לה פיצוי בגין אלימות שהפעיל נגדה בעבר. כמו כן תובעת היא כתובתה וטוענת כי אינה יכולה למחול כאמור בלשון הכתובה.

טענות אלו האחרונות אינן ראויות להתייחסות וכבר דחה אותם בית הדין האזורי לגופן. אף אנו נאמר בקצרה כי:

1. הטענה בדבר שכר ראוי לגידול בנותיו של האיש אין בה ממש, שהרי משועבדת האישה לשמש בפני בנו של האיש באופן שהוא בן ביתו, כמבואר באבן העזר (סימן פ סעיף ד) ברמ"א. אף אם נאמר כי זו דעת "יש אומרים" מכל מקום פשוט שבאופן שעשתה אינה יכולה לחזור ולתבוע את הבעל – עיין בית שמואל (סימן פ ס"ק יא) ובהגהות רבי עקיבא איגר (שם), שמוכח שהאישה אינה יכולה לטעון טענת ממון כלפי הבעל אם עשתה מלאכות שאינה מחויבת.
2. הטענה בגין אלימות לא הוכחה מעולם, וודאי לא אלימות שיש בה חיוב תשלום, ובכל מקרה לא ברור מכוח איזה תפיסה מנסה האישה להסתייע שהרי הממון אינו אצל האישה.
3. לעניין המחילה בכתובה התייחס כבר בית הדין האזורי וכתב כי ברור כי השבועה היא בעוד הצדדים חיים יחד ואינה עניין למקום שמתגרשים.

דיון בסוגיית ההסכם והכרעה

אמנם מה שיש לנו לדון הוא לגבי עיקר טענת האישה כי לא ידעה כי לבעל זכויות סוציאליות ואם הייתה יודעת לא הייתה מסכימה להסכם זה.