טל נ' אייזנברג

החלטה

1.לפניי בקשה להעברת הדיון לבית המשפט השלום תל-אביב מחמת העדר סמכות מקומית.

2.לאחר שבחנתי את כתב התביעה, הבקשה ותשובות הצדדים - נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

3.אמנם במקרה דא לא מתקיימת החלופה הנקובה בתקנה 3(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן "התקנות"), באשר אין מחלוקת שמקום מגורי התובע בתל-אביב, אך די בהתקיימות חלופה אחת מני החלופות הנקובות בתקנה 3 לתקנות, כדי להקנות לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתביעה.

4.בהתאם לנטען בכתב התביעה, במסגרת פגישה בין הצדדים, במשרדו של התובע אשר ברחוב הרצל 49 זיכרון יעקב, ביום 26/3/08, הזמין הנתבע מהתובע שירותי תכנון ביחס לבית ברחוב גרינבוים 43 בשכונת דניה בחיפה, הידוע כחלקה 187 בגוש 12254 (ראה: סעיפים 5 עד 6 לכתב התביעה ונספח א' לכתב התביעה).

מכאן, מקום יצירת ההתחייבות הינו בזיכרון יעקב.

לעניין זה יש לזכור כי בשלב זה קביעת הסמכות המקומית הינה על פי הנטען בכתב התביעה, בהנחה שהתובע יוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו (ראה: רע"א (י-ם) 39263-11-10, אמנה, תנועת ההתיישבות של גוש אמונים נ' דגני (2011); י. זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית- 1995, עמוד 162).

משכך, יש לאמר כי מתקיימת בענייננו החלופה הנקובה בתקנה 3(א)(2) לתקנות.

5.זאת ועוד. החלופה הנקובה בתקנה 3(א)(3) לתקנות מתקיימת אף היא בשים לב למקום המיועד לביצוע התשלום. בהעדר הוראה מפורשת לעניין זה בהסכם ו/או בהעדר הסכם ברור באשר למקום שנועד לביצוע התשלום - יש לילך אחר הדין המהותי ולראות את מקום ביצוע התשלום בגין מתן שירותי התכנון הנטענים במקום עסקו של התובע, קרי: בזיכרון יעקב. כאמור ב-ע"א 6920/94, לוי נ' פולג, פ"ד מט(2) 731:

"הדיבור "התחייבות" בתקנה 3(א)(3) הוא דיבור עמום המחייב פרשנות ואם אך הדבר ניתן יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות הדין המהותי: וכבר היו דברים מעולם שנפסק שהסמכות המקומית נקבעת לפי הוראות הדין המהותי...

ער אני לעובדה שפסק דיננו יכול ויצמצם במידה ניכרת את היקף התפרשותה של תקנה 3 ככל שהמדובר בתובענות לתשלום סכום כסף; אך זוהי תוצאה בלתי נמנעת מהתאמתם הרצויה של סדרי הדין להוראות הדין המהותי".

וכן ב-בר"ע 1868/02, עירית רמלה נ' בלושטיין מפות ועוד בע"מ (2002):

"בהעדר הסכם ברור בענין המקום שנועד לקיום ההתחייבות יש לפנות להוראות הדין המהותי. הכוונה לסעיף 44(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 הקובע כי "חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה ואם אין לו מקום עסק - במקום מגוריו הקבוע".

(וראה גם: בר"ע (נצרת) 1127/07, חברה לקירור ואריזה מרום הגליל בע"מ נ' דנציגר (2008); בש"א (ירושלים) 8027/07, קראוס נ' ריקנר (2008); בש"א (ירושלים) 3455/06, תל"י נ' אגור מפיקי סרטים וטלויזיה (2007); בש"א (קריות) 2912/05, פנחס גדעון ובניו בע"מ נ' גרנות (1992) החברה הצפונית לייצור ושיווק מוצרי בניה בע"מ (2005); א. גורן "סוגיות בסדרי הדין האזרחי", מהדורה עשירית - התשס"ט, עמוד 39-40).

משכך, מתקיימת בעניין דא גם החלופה הנקובה בתקנה 3(א)(3) לתקנות.

6.        לא נעלמה מעיני טענת הנתבע כי בהיותו אדם מבוגר יקשה עליו להגיע לחיפה אך אין בכך כדי לשנות את מסקנתי.

הטענה נתמכה בתצהיר בנו ואינה כוללת תיעוד רפואי או אף פירוט באשר למהות הפגימה ולעניין זה אין די בצרוף ההיתר מיום 2/9/12.

משכך, לא הוכח לפניי כי במקרה דא מרחק זה יפגע ביכולת הנתבע, המיוצג על ידי עורך דין, להתגונן כדבעי מפני התביעה ואף להגיע לישיבה, אם וככל שיידרש לכך. כדברי כבוד המשנה לנשיא השופט ש. לוין, ב-ע"א 6920/94 (שם, שם):

"במדינה קטנה כבמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה או אחר; ואין ענין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות".

וראה גם ב-רע"א 188/02, מפעל הפיס נ' אלי כהן, פ"ד נז(4) 473: