טימור נ' זדרילק

החלטה

ביום 22/7/11, חתם המבקש עם המשיבים על הסכם לשכירת דירה שבבעלותם למגוריו (להלן – ההסכם), המצויה ברחוב החרצית 2 אילת (להלן – הנכס).

ביום 8/11/12 הגישו המשיבים לבית משפט השלום באילת, תביעה לפינוי המבקש (הנתבע) מהנכס בגין הפרת הסכם השכירות.

ביום 11/12/12, הגישו המשיבים לבית המשפט קמא בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה, וביום 23/12/12 נעתר בית המשפט קמא לבקשה, לאחר שקבע כי כתב התביעה הומצא לנתבעים כדין, והורה על פינוי הנתבע מהנכס תוך חיובו בהוצאות המשיבים (התובעים) בסך 5,179 ₪ (להלן – פסק הדין).

לאחר למעלה מחצי שנה ממתן פסק הדין, הגיש המבקש לבית המשפט קמא ביום 16/9/13 בקשה לביטול פסק הדין בטענה כי לא בוצעה המצאה של התביעה ,כי לא ידע על התביעה או על פסק הדין שניתן נגדו, ועל כל אלה נודע לו רק במהלך בדיקה אקראית שביצע עורך דינו בלשכת ההוצאה לפועל (להלן – בקשת הביטול).

בהחלטתו מיום 21/10/13, דחה בית המשפט קמא את בקשת הביטול וקבע כי כתב התביעה הומצא למבקש כדין, ובנוסף על כך לא הוכיח המבקש סיכויי הגנה טובים כנגד תביעת הפינוי.

כנגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

בבקשתו, טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא משהותיר את פסק הדין על כנו בקובעו כי בוצעה המצאה כדין וכי סיכויי ההגנה של המבקש קלושים. לשיטתו, החלטת בית המשפט קמא לפיה בוצעה לו המצאה כדין בדרך של הדבקה, מנוגדת לפסיקה בעניין זה, לפיה ככל שקיימת מחלוקת האם הנמען (הנתבע) מתגורר בכתובת אליה מתבצעת ההמצאה - הדבקה לא תיחשב כהמצאה כדין.

בענייננו, טוען המבקש, כי התובעים לא הגישו לבית המשפט קמא בקשה לתחליף המצאה בדרך של הדבקה ומשזו בוצעה בלא אישור בית המשפט לכך – הרי שלא ניתן לראות בהדבקה כהמצאה כדין.

יתרה מזאת, טוען המבקש, כי שליחת כתב התביעה אל הכתובת שצוינה בהסכם השכירות ככתובת למשלוח דואר – אינה מהווה אסמכתא לכך שאכן זו כתובתו.

מנגד, טוענים המשיבים, כי המבקש חתום על הסכם השכירות עימם המטיל עליו חובות וזכויות. כתב התביעה נשלח על ידם לכתובת היחידה שהייתה ידועה להם בהתאם למה שציין המבקש עצמו ובכתב ידו על גבי ההסכם.

בביצוע ההמצאה, הסתמכו המשיבים על הוראת סעיף 42 להסכם השכירות, לפיה "כתובות הצדדים לצורך חוזה זה הן כנקוב בראשו ולגבי השוכר גם כתובת המושכר וכל הודעה שישלח צד למשנהו ו/או תימסר במסירה אישית, תחשב כהודעה שנתקבלה בתום 72 שעות ממועד מסירתה בדואר רשום, מלבד ההוראות דלעיל בדבר אישור הארכת האופציה".

לטענת המשיבים, השליח מטעמם הגיע אל הכתובת האמורה של המבקש שלוש פעמים בימים שונים ובשעות שונות ומשלא מצא אדם בנכס, הדביק את כתב התביעה בהתאם לקבוע בתקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984.

על כן, טוענים המשיבים, כי ניתן לראות בהדבקה כהמצאה כדין.

יתרה מזאת, טוענים המשיבים, קודם להגשת התביעה - פנו הם באמצעות בא כוחם למבקש במכתבי דרישה לתשלום דמי השכירות – אשר נשלחו אף הם לכתובת הנכס. המבקש קיבל את כל אותם המכתבים והגיע מפעם לפעם ושילם סכומים שונים על חשבון דמי השכירות שהצטברו. מכאן, טוענים המשיבים, ניתן ללמוד על כך שהמבקש מקבל מכתבים בכתובת הנכס ואף ידע על ההליכים שהחלו המשיבים לנקוט נגדו בקשר עם הסכם השכירות.

לאחר בחינת טענות הצדדים על נספחיהן – לא מצאתי מקום למתן רשות הערעור.

קביעת בית המשפט קמא כי הדבקת ההזמנה לדין על דלת הדירה השכורה נעשתה כדין מבוססת על הוראת תקנה 489 לתקסד"א – וזאת לאחר שהוכחה בפניו שקידת המשיבים, באמצעות בא כוחם, לביצוע המסירה באותה הכתובת.

המדובר בכתובת אשר על פי הסכם השכירות הינה כתובתו של המבקש לצורך מסירת מסמכים.

בנוסף – לא מצאתי שגגה בהחלטת בית המשפט קמא בדבר כישלון המבקש בהוכחת סיכויי ההגנה בתביעת הפינוי מהדירה שהוגשה נגדו .

בבקשת ביטול פסק הדין שהגיש המבקש לבית המשפט קמא, כמו גם בבקשת הרשות לערער שבפני, מלבד טענות אי ההמצאה, לא העלה המבקש כל טענת הגנה של ממש נגד תביעת הפינוי על עילותיה.