טיבי נ' משטרת ישראל שרות בתי הסוהר

החלטה

1.העותר מרצה מאסר של 7 שנים ( בעבירות של קשר לביצוע פשע, תקיפה והכשלת שוטר, גניבה ושימוש ברכב ללא היתר), ועוד 296 ימים בגין ביטול שחרור על תנאי. העותר החל לרצות מאסרו

ב- 10.6.09. תום מאסרו 1.4.17.

זוהי כניסתו החמישית של העותר לכלא וטרם חלפו 7 שנים מיום סיום מאסרו הקודם.

2.ביום 22.5.11 סיים לרצות רבע מתקופת מאסרו והוא פנה בבקשה לשב"ס לשלבו בסבב חופשות. בקשתו נדחתה בהסתמך על התיקון לפקודת הנציבות 04.40.00 ומכאן העתירה.

3.פקודת הנציבות 04.40.00 כפי שהיתה בתוקף ביום מאסרו של העותר קבעה בפרק ג', סעיף 1 א. כי ניתן לשקול הוצאת אסיר לחופשה רק לאחר ריצוי רבע מתקופת מאסרו.

ביום 16.12.10 תוקנה הפקודה הנ"ל באופן שהוסף סעיף 1 ב. הקובע:

"על אף האמור בסעיף א. לעיל, אסיר המרצה את מאסרו השלישי וטרם חלפו שבע שנים מיום מאסרו הקודם הוצאתו לחופשה תישקל רק לאחר שריצה מחצית מתקופת מאסרו ובכפוף לשאר התנאים המפורטים בסעיף א. לעיל".

(להלן: "התיקון לפקודת הנציבות").

4.ב"כ העותר טוען כי יש להחיל על העותר את הוראות הפקודה כפי שהיתה ביום תחילת ריצוי מאסרו והתיקון לפקודת הנציבות איננו חל בעניינו מאחר ונכנס לתוקף לאחר תחילת ריצוי מאסרו של שהעותר החל לרצות מאסרו ואין להחיל את התיקון באופן רטרואקטיבי.

נטען כי העותר סיים לרצות רבע מתקופת מאסרו ולפיכך שגתה הרשות שדחתה בקשתו לשלבו בסבב חופשות.

5.המשיב מתנגד לעתירה וטוען כי התיקון לפקודה מוחל באופן אקטיבי על כל מי שהיה אסיר ביום כניסתו של התיקון לתוקף ולפיכך לא חלה חזקת הרטרוספקטיביות. נטען כי התיקון לפקודה אינו חל על מי שביום כניסת התיקון לתוקף כבר שבר רבע מתקופת מאסרו.

באשר לעותר נטען כי מאחר וביום כניסת התיקון לתוקף טרם שבר רבע מתקופת מאסרו, הוצאתו לחופשה תבחן רק לאחר שירצה מחצית מתקופת מאסרו (ולא רבע).

נטען כי יציאה לחופשה אינה זכות מוקנית, היא פריבילגיה הנתונה לשיקול דעתו של המשיב משכך אופן החלתו של התיקון הוא סביר וצודק.

6.דיון

נקודת המוצא היא כי יציאתו של אסיר לחופשה אינה נמנית על זכויותיו של האסיר והיא מוענקת כטובת הנאה על פי שיקול דעתה של הרשות המוסמכת (סעיף 1(ב) פרק א' פקנ"צ 04.40.00) (ראה ברע"ב 7018/10 אליאב עמר נ' שב"ס, פורסת בנבו וברע"ב 4210/10 ראמי מאסרווה נגד שב"ס, פורסם בנבו).

לאחר ששמעתי טיעונים לעתירה ונתתי דעתי למטרת התיקון ולהחלטות קודמות שניתנו על ידי סגן הנשיא כב' השופט טל מצאתי את החלטת הרשות לפיה תבחן בקשתו של העותר רק לאחר שיסיים לרצות מחצית מתקופת מאסרו, סבירה וצודקת ומגשימה את מטרתו של התיקון.

נפסק כי בעת שנשקלת בקשתו של אסיר לצאת לחופשה, על שירות בתי הסוהר לאזן בין אינטרסים מתנגשים, בין עניינו של האסיר לצאת לחופשה לבין הבטחת שלומו של הציבור ובטחונו.

מקובלת עלי החלטתו של סגן הנשיא כב' השופט טל במספר החלטות שנתן במסגרתה החליט כי מטרת התיקון לפקנ"צ נשוא העתירה היא להאריך את משך הזמן שבמהלכו יבחן שב"ס את האפשרות להוציא אסיר שזהו מאסרו השלישי וטרם חלפו 7 שנים מיום סיום המאסר האחרון, וזאת על מנת להבטיח שלומו של הציבור וביטחונו (ראה עת"א 40680-02-11 אוחנה נ' שב"ס, עת"א 13080-03-11 ריאד שאכר נ' שב"ס).

משכך, אין בידי לקבל את הפירוש שמציע ב"כ העותר לפיו יש להחיל את התיקון רק לגבי אסיר שהחל לרצות מאסרו לאחר כניסתו לתוקף של התיקון לפקודה.