טופז נ' חמדון ואח'

פסק דין

1.תביעת הפסדים בגין תאונת דרכים שארעה ביום 12.2.11.

2.לטענת התובע, במהלך נסיעתו מצומת העמקים לכיוון צומת יגור, בסמוך לאחר צומת בית מעצר הקישון, בהיותו בנתיב השמאלי תוך עקיפת רכבים המצויים בנתיב הימני, לפתע הגיח רכב הנתבע 1 ("הנתבע") מצד שמאל ונכנס לנתיב נסיעתו. רכב התובע פגע ברכב הנתבע ולשניהם נגרם נזק ניכר. למיטב ידיעת הצדדים טרם הוגשו תביעות שיבוב של שתי המבטחות.

3.לטענת הנתבע, כפי שטען בכתב ההגנה (אשר הוגש בנפרד מזה של הנתבעת 1) – הוא עצר בצומת הקישון, ראה "שאין מכוניות על הכביש כלל וכלל", יצא מהצומת בזהירות ובמהירות סבירה מאד, חצה את שני הנתיבים בכיוון הנסיעה הנגדי לזה בו אירעה התאונה, נכנס שמאלה לנתיב ההשתלבות - שנמצא משמאל לנתיב השמאלי בכיוון נסיעת התובע – והחל להיכנס בזהירות לנתיב השמאלי כדי להגיע לנתיב הימני ולהמשיך את נסיעתו בכיוון צומת יגור. רכב התובע הגיח מאחור במהירות כה מופרזת עד שהנתבע לא הספיק לראותו במראה עת שהתובע פגע ברכבו מאחור. התובע אשם בתאונה מאחר ונסע במהירות מופרזת, תוך נסיעה קבועה בנתיב השמאלי כל הזמן למרות שלא היו רכבים בנתיב הימני.

בעדותו בדיון טען הנתבע כי כבר חצה את נתיב ההשתלבות ונכנס לנתיב השמאלי, המשיך לנסוע כ- 200-300 מ' בנתיב השמאלי, החל לאותת כדי לפנות לנתיב הימני ופתאום הרגיש את הפגיעה.

4.שמעתי את עדויות הנהגים המעורבים, אשר הדגימו כל אחד לגרסתו, את אופן התרחשות התאונה, לרבות בעזרת דגמי מכוניות. עיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט ובכלל זה דו"ח השמאי ותמונות הרכבים.

5.אני קובע כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע, ומשום כך דין התביעה להתקבל.

מסקנה זו מבוססת בראש ובראשונה על התרשמותי הבלתי אמצעית ממהימנות הצדדים. עדותו של התובע היתה פשוטה, כנה והותירה רושם חיובי. אני מקבל את גרסתו ומעדיף אותה על פני זו של הנתבע.

גם לגופה, לא היתה עדות הנתבע מהימנה. כך, למשל, הנתבע טען כי לא ראה את רכב התובע מגיע מאחור במהירות מופרזת, ולמעשה מעדותו עולה כי לא הבחין ברכב התובע כלל עד לרגע הפגיעה, אך בכל זאת יודע לטעון כי כלל לא היו רכבים בנתיב הימני. הנתבע לא הבחין לטענתו ברכב התובע, שאין ספק כי היה במקום, ולכן גם טענתו כי לא היו רכבים בנתיב הימני אין משמעותה כי לא היו במקום.

טענת הנתבע לפיה כבר חצה את נתיב ההשתלבות ונסע בנתיב השמאלי כמה מאות מטרים, אינה עולה בקנה אחד עם הנטען על ידו בכתב ההגנה, ממנו עולה כי החל להיכנס בזהירות לנתב השמאלי כדי להגיע ממנו לנתיב הימני, וכן כי אם היה התובע נוסע כחוק היה הנתבע יכול להשתלב בנתיב השמאלי ללא שום בעיה.

טענות הנתבע אף אינן מתיישבות עם כלל נסיבות התאונה והראיות. הנתבע טען הפגיעה אירעה בין הפינה הימנית הקדמית של רכב התובע בפינה השמאלית אחורית של רכבו, כאשר שני הרכבים מיושרים למעשה בכיוון הנסיעה. פגיעה מעין זו, כפי המשורטט בנספח א' לכתב ההגנה שלו אינה אפשרית. בשרטוט זה נראה רכב הנתבע כשחציו בנתיב הימני וחציו בשמאלי אך כיוון נסיעתו ישר קדימה. אילו זה היה מיקום רכב הנתבע בעת הפגיעה מבחינת רוחב הכביש היה רכבו מצוי באלכסון, אגב סטיה לנתיב הימני.

התובע הסביר כי ניסה לסטות שמאלה לכיוון שטח ההפרדה מכיוון שבימין היו רכבים. גרסתו עולה בקנה אחד עם תמונות הנזק ברכבו, אשר שוללות אף הן את גרסת הנתבע. מלבד הנזק הקשה בפינה הקדמית הימנית, ניתן להבחין בהמשך סימני שפשוף לאורך דופן ימין שהדעת נותנת כי נגרמו מחיכוך עם הפינה השמאלית האחורית ברכב הנתבע.

בהקשר זה יוער כי הנתבע טען שרכבו הוכרז כאובדן כללי והורד מהכביש דהיינו נבדק בידי שמאי, אך לא הציג את חוות דעת השמאי ובעיקר התמונות שצורפו לה. לטענתו, צילם במקום את רכב התובע ואת רכבו, אך גם תמונות אלה לא הוצגו. משמעות הדבר הינה כי קיימת חזקה שאילו היו מוצגות, היו התמונות פועלות כנגדו.

סיכומו של דבר, אני דוחה את גרסת הנתבע וקובע כי התאונה אירעה כגרסת התובע, תוך שהנתבע מתפרץ מנתיב ההשתלבות לתוך הנתיב השמאלי, מבלי לתת זכות קדימה.

אוסיף ואעיר, למעלה מן הצורך, כי אפילו היה הנתבע מספיק להיכנס לנתיב השמאלי והפגיעה היתה מתרחשת כאשר רכבו מצוי בכיוון הנסיעה, אין משמעות הדבר בהכרח כי האחריות לתאונה מוטלת היתה על התובע. על רכב האמור להשתלב בנתיב שמאלי של כביש בין-עירוני דו-מסלולי בו התנועה זורמת במהירות גבוהה, לתת זכות קדימה לרכבים המגיעים בנתיב השמאלי, גם אם משמעות הדבר עצירה בנתיב ההשתלבות והמתנה ארוכה. נסיון להיבנות מעצם העובדה שהרכב אשר לא נתן זכות קדימה נפגע מאחור, דינו כשלון. ברור כי במקרה כזה הפגיעה עשויה לנבוע מחוסר יכולת של הרכב האחורי לבלום בזמן.

6.לאור האמור לעיל, כאמור, דין התביעה להתקבל.

התובע הוכיח אובדן הנחת העדר תביעות רק בגין שנה אחת, בעוד שבאשר לשנתיים הנוספות נזק זה טרם נגרם, ואף יכול שלא ייגרם.

אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סכום של 2,614 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד היום, וכן פיצוי גלובלי בגין טרחה, אובדן זמן והוצאות משפט בסכום כולל של 1,500 ₪.

בנוסף, אני מחייב את הנתבע 1 בנפרד לשלם לתובע הוצאות משפט בסכום של 1,000 ₪. חיוב זה הינו אישי ומעבר לסכום ההשתתפות העצמית, ככל שקיים כזה, בו נושא הנתבע 1 כלפי הנתבעת 2.

סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן תיווסף עליהם ריבית פיגורים כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.