טופז נ' בנק ישראל-קרית הממשלה

החלטה

1.בפני בקשת המבקש (התובע) להתיר לו לתקן את כתב התביעה על דרך של תיקון הסעד המבוקש כך שהסעד הכספי (בסך של 400,000,000 ₪!) יומר בסעד הצהרתי במסגרתו מתבקש בית המשפט לקבוע כדלהלן (בלשונו של המבקש):

"1. מפקח על הבנקים פעל- ברשלנות ובניגוד לחובותיו ולא מילא חובתו – לא לתיקון הנזק שכבר נגרם ע"י בנק לאומי ולא – למניעת נזקים חדשים – מהם הזהיר התובע לתלונתו ולכן אחראי הוא – על כל הנזקים שגרם לתובע בנק לאומי!

2. על המפקח על הבנקים – "להחזיר" את התובע למצבו ולמעמדו, כפי שהיו בשנות 2000-2".

לאחר עיון בבקשה, בתגובות ובתשובות, מצאתי לדחות הבקשה.

2.למען הסדר הטוב, אני רואה לפרט בקצרה את ההליכים הרלבנטיים שהתנהלו בטרם הגשת הבקשה דנא.

ביום 25.8.09 הגיש המבקש (הוא התובע) בקשה לפטור מתשלום אגרה בגין תביעה כספית על סך 400,000,000 ₪ שהגיש נגד המשיבים (הנתבעים שם) בה נטען, בין היתר, כי המפקח על הבנקים הפר את חובותיו הבסיסיות, לרבות פיקוח על חוקיות פעילות הבנקים (להלן: "הבקשה לפטור מאגרה").

ביום 1.12.09 דחיתי את הבקשה לפטור מאגרה וציינתי כי בלי לקבוע מסמרות בעניין, אני סבורה שההליך אינו מגלה עילה.

על ההחלטה האמורה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"ר 30609-12-09); ובהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ברוש) בערעור, נתתי החלטה נוספת ביום 29.4.10 בה הוספתי לנמק והרחבתי את הטעמים לדחיית הבקשה לפטור מאגרה, קרי כי התביעה אינה מגלה.

גם על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 26047-05-10);

ביום 2.6.10 נדחה הערעור (כב' השופטת צ'רניאק).

על החלטת בית המשפט של ערעור הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 4586/10).

ביום 16.11.2010 דחה בית המשפט העליון (כב' השופט דנציגר) את בקשת רשות הערעור וציין בין היתר:

"לאחר שעיינתי בפסיקתן של השופטות המלומדות ברוש וצ'רניאק ובהחלטותיה של כבוד הרשמת נחליאלי-חיאט, הגעתי לכלל מסקנה כי פעלו הן כדין ולא דבק כל פגם בפסיקתן".

3.לאור החלטה זו, שאין עליה עוד ערעור, היה על המבקש לשלם את האגרה, תחת זאת הגיש את הבקשה דנא שעניינה בקשה לתיקון הסעד המבוקש כך שתחת תביעת הסעד הכספי ייתבע סעד הצהרתי.

הנימוק עליו נסמכת הבקשה הוא היעדר יכולתו הכלכלית של המבקש לשלם אגרה בגין תביעה כספית וזאת, כאמור, לאחר שהבקשה לפטור מתשלום אגרה, לרבות הערעורים שהוגשו בקשר אליה, נדחתה. כך לטענת המבקש (סעיף 6 לבקשה): "בקשה זו מוגשת בליית ברירה ואך ורק בגלל שאין ביכולת התובע לשלם אגרה לבית המשפט, גם אם הנזק ו/או 'סכום תביעה' היה 100,000 ₪ ולא יותר".

המבקש טוען, בין היתר, כי אין לאפשר למשיב 1 לחמוק מהתביעה שהוגשה נגדו אך בשל העובדה כי אין ביכולתו הכלכלית של המבקש לשלם את סכום האגרה וכי:

"האחריות על כך שיהיה (אולי) 'כפל' דיונים – מוטלת כאן על המפקח על הבנקים ולא על התובע..." (סעיף 4א לתשובת התובע מיום 14.6.11 ).

4.טענות המשיבים, המתנגדים לבקשה הן בקליפת אגוז כי הלכה למעשה מהווה הבקשה מסווה לתביעה כספית תוך נסיון לעקוף את החובה לשלם אגרה בגין ההליכים (לאחר שבקשת המבקש לפטור מאגרה נדחתה) כאשר נוסח התביעה הכספית שהוגשה נותר כפי שהוא; לטענתן בקשה זו מוגשת ללא כל הצדקה ובניגוד לדין ולהלכה הנוהגת כי מקום בו יכול תובע לתבוע סעד אופרטיבי, לא יאפשר בית המשפט בירורה של תובענה לסעד הצהרתי בלבד. עוד נטען כי המבקש בעצמו מבהיר כי אין בכוונתו לוותר על הסעד הכספי וכי ככל שיזכה המבקש בתביעתו (לסעד הצהרתי) הוא מתעתד להגיש תביעה נוספת לסעד כספי ויש מקום על כן למצות את כל ההליכים במסגרת הליך אחד, כמתחייב וכנהוג.

כן נטען כי המבקש לא הצביע על אינטרס לגיטימי המצדיק נקיטה בהליך של סעד הצהרתי וכי אינטרס של חסכון באגרה אינו מהווה אינטרס לגיטימי שכה.