טולוצ'ינסקי(אסיר) נ' מדינת ישראל

פסק דין

עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים אשר התכנסה לפי סעיף 25 לחוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א – 2001 בראשות השופט בדימוס, בן פיילס, הגב' רונית סמדר דרור – חינוך, רינה חדד – עו"ס, סג"ד חאפז נוג'ידאת בעניין תיק מספר 1362626 מיום 26.5.11.

כב' השופט בנימין ארבל:

1. העותר מרצה עונש מאסר בפועל למשך 20 חודשים שנגזר עליו לאחר שהורשע בביצוע עבירות מס שונות. הואיל והעותר סובל מבעיות רפואיות שונות, הוא פנה לועדת השחרורים בבקשה לשחררו לפי סעיף 7(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א – 2001 (להלן: "החוק"), הקובעת:

"הועדה רשאית, בבל עת, לשחרר על-תנאי אסיר ממאסרו, לאחר ששקלה חוות דעת של רופא, אם בשל חולניותו ימיו ספורים או אם בשל חולניותו המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי".

במצורף לבקשתו של העותר לשחרור מוקדם, צורפה חוות דעתה של הנוירולוגית ד"ר עירית ורבר, בה פירטה המומחית את חולייו, את מצבו הרפואי הנוירולוגי והנוירוכירורגי הקשה שאינו יציב – מצב שהחמיר משך השנה האחרונה בה שהה בכלא – תוך שהיא קובעת כי המשך שהייתו בבית האסורים מסכן את חייו "באופן מובהק ברור ומיידי".

מנגד, הוגשה חוות דעתו של רופא שב"ס – ד"ר גפט – שהינו רופא הכלול ברשימת הרופאים שקבע מנכ"ל משרד הבריאות כמצוות סעיף 7(ה) לחוק. על פי חוות דעתו של זה האחרון, מקבל העותר את כל הטיפול הנדרש וממתין לניתוח השתלת עצם. אין המדובר בחולה שימיו קצרים וגם המשך השהות בכלא אינו מסכן את חייו.

2. ועדת השחרורים דחתה את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם,בקבעה כי רופא המחוז בשב"ס - ד"ר גפט - התייחס לכל הנתונים הנוגעים לעותר, לרבות המסמכים הרפואיים שהומצאו, מצבו הרפואי העולה ממסמכים אלה והתנאים בכלא. כעולה מחוות דעת זו, מאז עבר העותר ניתוח, מצבו יציב, לא נצפו התקפים אפליפסיים ולא חום, כאשר הוא עצמאי ואינו נזקק לעזרה בתפקוד.

הועדה התייחסה לטענותיו של העותר, לפיהן לא ניתן לו להתייצב לבדיקות רפואיות אותן נדרש לעבור בבית החולים רמב"ם – שהינו המוסד הרפואי היחיד בצפון הארץ בו קיימת מחלקה נוירולוגית – וקבעה כי כל אימת שהוא זומן לבדיקה רפואית בבית החולים, אושרו לו חופשות. כעולה ממכתב השחרור מבית החולים, אין התרשמות מבעיה נורוכירורגית דחופה.

נוכח האמור, קבעה הועדה כי אין העותר עומד בתנאי סעיף 7 לחוק, והורתה על דחיית הבקשה.

3. בפני הועדה הוצגו כאמור שתי חוות דעת. חוות הדעת האחת הינה חוות דעתו של ד"ר גפט, שהינו "רופא" כמשמעו לצורך סעיף 7(א) לחוק, ומן העבר האחר, חוות דעתה של הנוירולוגית ד"ר ורבר. שני המומחים, פרטו, בפרק האנמנזה לחוות דעתם, את דברי ימי שהותו של העותר בין כתלי הכלא, החוליים מהם סבל, התהליכים הרפואיים שעבר וחיוו דעתם באשר להשפעת השהות בכלא על בריאותו.

כעולה מחוות דעת אלה, החל העותר לרצות את עונש המאסר שנגזרו עליו, לאחר שעבר ניתוח כריתה של גידול תוך גולגלתי פרונטלי מימין, אשר נתגלה, לאחר שהוא עבר, משך מספר חודשים התקפים אפילפטיים ופרכוסים, אשר הצריכו הבאתו למיון מעת לעת. הניתוח נערך ביום 6.6.10, אולם כבר זמן קצר לאחר ששוחרר מבית החולים, הוא הופנה לחדר המיון עקב כאבי ראש. בדיקות CT שנערכו לו, הדגימו החמרה בבצקת מוחית. כאבי הראש נמשכו, כאשר בדיקות נוירולוגית העלו כי הבצקת התוך מוחית ממנה הוא סובל, מחמירה והולכת, תוך כדי שהיא גורמת לחץ תוך מוחי באזור הפרונטלי הימני. חרף מצבו זה, ההולך ומחמיר, החל העותר לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו ביום 1.8.10. במהלך ריצוי העונש, הוא נבדק ביום 8.8.10 במרפאה נוירוכירורגית בבית החולים ברמב"ם, תוך המלצה על ביקורת והמשך חופשת מחלה. ביום 4.9.10, הוא אושפז בבית החולים זיו בצפת לאחר שעבר התקף אפילפטי וסבל כאבי ראש. בשחרורו הומלץ על בדיקות ומעקב נוירולוגי. ביום 3.10.10 – הוא הגיע לביקורת במרפאה נוירוכירורגית בבית החולים רמב"ם ומסר על פירכוסים. למחרת היום אושפז שוב בבית החולים זיו בצפת עקב התקף אפילפטי פירכוסי שארע בכלא. בחדר המיון נמדד חום גבוה עם סימני צד משמאל. לאור פניית בת זוגו של העותר לבית החולים רמב"ם, המליץ פרופסור זערור כי עליו להגיע למיון רמב"ם או מרפאת חוץ נוירוכירורגית. לאחר שחרורו מבית החולים זיו, החמירו כאבי הראש, הופיע חום גבוה ממושך מלוווה במצמרמורות, וכאבי הראש מהם סבל התחזקו. חרף כל זאת, הוא טופל בבית הכלא באופן סימפטומטי בלבד במשככי כאבים ונוגדי חום. ביום 21.11.10 הוא הופנה למיון בצפת ומשם לנוירוכירורגיה ברמב"ם, שם קיבל טיפול נוירוכירורגי והוכנס נקז CD. לאחר שחרורו חל שיפור זמני בעברו, אולם בהמשך שוב הופיעה נפיחות באזור הניתוח, שהלכה וגדלה, תוך שהיא מלווה בחום סיסטמי.טיפול שניתן בין כתלי הכלא במשחה אנטיביוטית לא הטיב את המצב. ביום 8.2.11 הופנה העותר לחדר מיון בצפת, ומשם הוא נשלח למיון בבית החולים רמב"ם לטיפול נוירוכירורגי, אשר הורה על טיפול שמרני. ביום 20.2.11 הוא שוב נבדק על ידי נוירוכירורג ברמב"ם, אשר המליץ על שנט, חבישת לחץ וביקורות. בדיקת MRI שנערכה לעותר ביום 13.3.11 הדגימה זיהום בסביבות אזור הניתוח, עם פגיעה בעצם. כתוצאה מכך הוא אושפז באופן דחוף במחלקה הנוירוכירורגית ברמב"ם, כאשר ניקור אשר עבר באיזור הנפיחות הדגים מוגלה. כתוצאה מכך הורו הרופאים על ביצוע ניתוח קרניוטומיה עם כריתת עצם נרחבת שבוצע באופן דחוף. ביום 21.3.11, הוא שוחרר לבית הכלא, כאשר ביום 28.3.11 הוא חזר לביקורת והוצאת תפרים, תוך זימונו לביקורת נוספת ביום 3.4.11, לביקורת אחרונה זו הוא לא הגיע.

4. הנוירולוגית, ד"ר ורבר קבעה, כי הטיפול שהוענק לעותר בבית הסוהר לא היה הולם. חרף מצבו הרפואי החמור, הוא החל לרצות תקופת מאסר, אשר החלה תחילה בבית המעצר קישון למשך 10 ימים, בתנאי שהייה והגיינה שאינם ראויים לחולה, אשר עבר ניתוח מח וחשיפתו לזיהומים שונים של מערכת העצבים. לשיטתה של הנוירולוגית, המשך השהייה בין כתלי הכלא אינה מהווה משום "חופשת מחלה" עליה המליצו הרופאים. לדעתה, קיים קשר ישיר בין שהייתו בכלא להתדרדרות במצבו הרפואי במהלך החודשים שלאחר מכן. כעולה ממכתבו של רופא הכלא, ד"ר פיינר, הופנה העותר פעמיים לנוירוכירורג ברמב"ם, פעמיים אושפז בצפת עקב פירכוסים ו- 5 פעמים נשלח למיון. בית החולים רמב"ם – שהינו המוסד היחידי בצפון הארץ, בו קיימת מחלקה נוירוכירורגית. העותר קיבל 9 זימונים למרפאה הנוירוכירורגית ברמב"ם, אולם הגיע לשניים בלבד. זאת, עקב בעיות אדמינסטרטיביות / לוגיסטיות הקשורות בסדרי עדיפות של מתקן הכליאה. לטעמה של הנוירולוגית, סדרי עבודה בכלא, מונעים מרופאי הכלא לשלוח חולה במישרין לנוירוכירורג. על כן, נשלח העותר, פעם אחר פעם, לחדר המיון בבית החולים זיו בצפת, תוך תלות מוחלטת ברצונם הטוב של כונני המיון, האם לשלחו לבית החולים רמב"ם אם לאו. עובדה היא, כי במספר פעמים בהם זומן העותר לביקורות במרפאה הנוירוכירורגית – בתקופה הקריטית, בה החמירה מחלתו – הוא לא הצליח להגיע לביקורת. במהלך תקופה זו שבין חודש ספט' 2010 למרץ 2011, החמיר מצבו, עד כדי שנאלץ לעבור ניתוח – שהינו תולדת זיהום קשה באזור הניתוח הקודם. במהלך ניתוח זה, הוסר מגולגלתו קטע של עצם, אשר הותיר חור גדול בקדמת הגולגולת המכוסה רק בעור. לדעתה של המומחית, "במצב זה המוח וקרומיו פגועים ביותר לסביבה חיצונית ובמיוחד לטראומה ולזיהום. מדובר במצב רפואי אשר בתנאים הנוכחיים של שהותו בכלא, מעמיד את החולה בסיכון גבוה ביותר עד כדי סכנת חיים". המומחית מוסיפה ומפרטת את כל הטעמים לסכנות האורבות לעותר במצבו זה. בין היתר תנאי הגיינה שאינם מספיקים; הגורמים לסכנה ברורה ומיידית של זיהום במערכת העצבים המרכזית; חשש לזיהום פעיל, העלול לגרום למנינגיטיס או אבסס מוחי; כאבי ראש מתמידים ושימוש במשככי כאבים הגורמים לעותר להילוך לא יציב ונטייה למעידות, תוך היתקלות בדברים וסכנת חבלת ראש העלולה להביא לפגיעה מוחית; סיכון מוגבר להתקפים אפילפטיים פרכוסיים, אשר בנוכחות זיהום עלולים להתפתח למצב מסכן חיים. כן קבעה כי העותר אינו נמצא בסביבה יציבה ומוגנת, אינו שוהה בתנאי מנוחה פיזית ומנטלית ואין לו גישה לטיפול הנוירוכירורגי הנחוץ לו. עובדה היא כי גם לאחר הניתוח השני שבוצע בו, הוא לא התייצב לביקורת במרפאת הנוירוכירורגיה ביום 3.4.11, כשם שלא התייצב למספר ביקורות אליהן זומן.

5. סיכום חוות דעת של ד"ר ורבר הינו כדלקמן:

"מר טולוצ'ינסקי הינו אדם חולה מאוד, ומצבו הרפואי הנוירולוגי והנוירוכירורגי קשה ולא יציב. מצבו הרפואי החמיר באופן דראסטי במהלך השנה האחרונה בתקופת שהייתו בבית הכלא.

שהייתו בכלא פגמה בטיפול הרפואי בו ומהווה גורם מרכזי בהתדרדרותו.

המשך שהייתו בכלא מסכן את חייו באופן מיידי.

לאור המתואר לעיל המסקנה הברורה והחד משמעית היא שבמצבו הרפואי הנוכחי, המשך שהייתו של מר טולוצ'ינסקי בבית הסוהר מסכנת את חייו באופן מובהק ברור ומיידי על כן מומלץ לשחרורו לאלתר".

(ההדגשות שלי – ב.א.).

6.עם פנייתו של העותר לשחרור מוקדם עקב מצבו הבריאותי, הוגשה חוות דעת רפואית אודות האסיר, אשר מולאה על ידי רופא הכלא – ד"ר פיינר, ונחתמה על ידי ד"ר גפט. חוות דעת זו הינה קצרה ולקונית, ואין בה כדי לענות על הסיפור הרפואי אותו סקרתי לעיל. בפרק הדיון וההבחנה מצינו כדלקמן: