טולדנו(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

ערר על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופטת נ.שעשוע) מיום 15.07.10 במסגרת מ"ת 11418-07-10 ,בה נקבע כי קיימת תשתית ראייתית כנגד העורר לפיה ביצע את המיוחס לו בכתב האישום.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של התפרצות לדירה וגניבה , עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין תשל"ז -1977, כאשר בין המועדים 04.07.10 שעה 16:00 ל- 05.07.10 שעה 01:00 התפרץ העורר לדירה ברחוב שפירא 61 בפתח תקווה וגנב ממנה מחשב נייד.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים כנגדו.

בית משפט קמא קבע ביום 15.07.10 כי קיימת תשתית ראייתית המבססת את מעשיו של העורר כאמור בכתב האישום וזאת בהתבסס על החזקה התכופה, שכן המחשב הנייד נמצא בחזקתו של העורר בצהרי יום ה- 05.07.10, ההסבר שניתן על ידי העורר לכך לא סיפק, העורר סרב לחשוף את פרטי האדם שמכר לו את המחשב הנייד, העורר שלח הודעת SMS לאחר שהיה חשוד בהתפרצות ובו כתב "תשמור את השעונים" – כאשר מן הדירה נגנבו גם תכשיטים ושעונים, ולכך לא נתן העורר כל הסבר סביר. בנוסף תמך בית משפט קמא את החלטתו בכך ששעות מספר לאחר ההתפרצות התבצעה גלישה מהמחשב אל אתרי אינטרנט של תכשיטים ושעונים וזאת כנראה לשם ברור מחירי הפריטים לשם מכירתם.

כל זאת ועוד ביססו את החלטת בית משפט קמא.

עוד נקבע כי מסוכנותו של העורר לציבור עולה הן מעברו הפלילי העשיר בעבירות רכוש, סמים ואלימות וכי בדצמבר 2009 נידון לעונש מאסר של שנה בפועל ושבוע לאחר שחרורו מן המאסר ביצע, לכאורה, את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

יחד עם זאת הורה בית משפט קמא על הכנת תסקיר מעצר אשר יבחן קיומה של חלופת מעצר ראויה.

חלופה שכזו לא נמצאה ולכן, ביום 04.08.10, הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים כנגדו.

ערר זה מופנה כנגד קביעת בית משפט קמה לפיה קיימת תשתית ראייתית כנגד העורר.

ב"כ העורר טען כי אין כל מחלוקת כי אכן נפרצה דירת המתלונן במועדים המצוינים בכתב האישום וכי אין חולק כי בחזקת העורר נמצא המחשב הנייד אשר נגנב מן הדירה באותה התפרצות. יחד עם זאת טען כי לא ניתן להחיל בנסיבות המקרה חזקה תכופה שכן מהסברו של העורר, כי רכש את המחשב מאחר בסכום של 2,000 ₪ והעובדה כי המחשב נמצא בחזקתו של העורר לאחר כ 12-18 שעות ממועד ההתפרצות יש להטיל ספק סביר משמעותי כי העורר הוא הפורץ לדירה. כמו כן העובדה כי ייתר הרכוש אשר נגנב מן הדירה לא נמצא ברשות העורר מלמד כי העורר לא עמד מאחורי הפריצה.

לעניין סירובו של העורר למסור את פרטיו של אותו מוכר אנונימי טען ב"כ העורר כי העורר סרב להפליל אחר, אך אין בסירוב זה כדי להוות הצדקה למעצרו עד לסיום ההליכים.

סירובו זה של העורר לא עמד לבדו בבסיס החלטתו של בית משפט קמא, אלא היווה חיזוק לראיות הקיימות כנגד העורר, שכן באם אכן רכש העורר בתום לב את המחשב הנייד ולא היה כלל מעורב באותה התפרצות, מדוע שיסכן עצמו ולא יחשוף את פרטי אותו אדם, אשר לכאורה אין לו כל קשר אליו ואינו מכיר אותו לדבריו.

ב"כ העורר צרף אסופת פסקי דין על מנת לתמוך טענותיו ובעיקר לתמוך טענתו כי בהתבסס על מכלול הראיות הנסיבתיות אשר בידי המשיבה לא ניתן להרשיע את העורר, בסופו של יום, בביצוע עבירה של התפרצות וגניבה אלא רק בעבירה של החזקת רכוש גנוב.

ב"כ המשיבה הפנתה לסתירות בהודעותיו של העורר ולהודעת אימו של העורר, דולי טולדנו, לפיה לעורר אין כל כספים משלו והיא מממנת אותו, ולדבריה העורר רכש את המחשב עוד ביום 04.07.10 לאחר תאום עם אדם אלמוני.

בשלב המעצר נבחן הפוטנציאל הראייתי הגלום בראיות לשם הרשעת העורר.

בבש"פ 2934/10 משרף נגד מדינת ישראל נקבע, כי -

"הלכה היא כי בשלב שבו בוחן בית המשפט את שאלת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, אין הוא נדרש לבסס את הכרעתו בהתאם לרף הראייתי שיידרש לשם הרשעה במשפט עצמו. בשלב זה נדרשות רק ראיות המקיימות פוטנציאל סביר להביא להרשעת הנאשם בסופו של הדיון בתיק העיקרי, לאחר שהראיות הגולמיות יעברו את "כור ההיתוך" של ההליך המשפטי, ובכלל זה חקירות נגדיות וטיעונים מפורטים לגופו של עניין, ויעובדו לכדי ראיות של ממש (ראו בש"פ 9564/09 נסיראת נ' מדינת ישראל, סעיף 6 (לא פורסם, 9.12.09);  בש"פ 9202/09 עבאסייה נ' מדינת ישראל, סעיף 5 (לא פורסם, 23.11.09))"

הגם שבפנינו ראיות נסיבתיות בלבד, מדובר בכמות לא מבוטלת של ראיות נסיבתיות שיש בהן כדי תשתית מספיקה הקושרת את העורר לביצוע המיוחס לו בכתב האישום. בית משפט קמא פרט בהחלטתו את הראיות הקיימות, כאמור לעיל, אשר גם מחזקות את מעורבותו של העורר במיוחס לו. העובדה כי העורר החליט לשתוק ביחס למוכר האנונימי, כאשר זו היא לו הגנתו הטובה ביותר, לכאורה, מחזקת את ראיות המשיבה כנגדו ומחזקת את הטענה כי העורר ביצע את ההתפרצות לדירה. העורר לא הצליח להסביר את סמיכות הזמנים ואת שתיקתו ובית משפט קמא לא קיבל זאת כמעורר ספק ביחס להאשמות כנגדו ובצדק.

בעניין החזקה התכופה – המדובר בחזקה עובדתית, הנלמדת ממערכת עובדות נתונה, ויכולה לשמש בסיס להרשעה, אלא אם סתר הנאשם את החזקה או עורר ספק בדבר ביסוסה (ראו: ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 64, 79 (1978)). לעניין סמיכות הזמנים נאמר כבר, כי גם אורך התקופה שבה נחזית חזקה כתכופה הוא תלוי מקרה ונסיבות (ראו: ע"פ 679/78, כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (1) 480, 487). לא מצאתי פגם בהחלטתו של בית משפט קמא, שכן אין מציאת המחשב בחזקתו של העורר עומדת לבדה, גם הזמן שלכאורה עבר ממועד הפריצה הנטען ועד למציאת המחשב בחזקת העורר נבחן במכלול הנסיבות. לעובדה זו מתווספות ראיות נסיבתיות נוספות, כגון אמרתה של אימו, אמרותיו שלו והעדר הסבריו לשתיקתו, סירובו ליתן פרטיו של המוכר, הגלישה באתרי האינטרנט והמסרון ששלח המדבר על יתר הרכוש שנגנב.