טויטו נ' עירית חדרה

פסק דין

בפניי ערעור על החלטת כב' הש' מסארווה בתיק בית המשפט לענינים מקומיים בחדרה (תיק 15660-05-09) לפיה נדחתה בקשתו של המערער לביטול פסק דין שניתן בשל עבירת חניה על המדרכה מיום 28.12.07, דו"ח מס' 01505270.

מבוא ותמצית טענות הצדדים.

אין מחלוקת כי ביום 28.12.07 החנה המערער את רכבו על המדרכה (כשכל 4 הגלגלים על המדרכה), אין מחלוקת כי המערער נכה ובנסיבות מסוימות הוא זכאי לפעול כפי שפעל.

משקיבל המערער את הודעת תשלום הקנס, הוא פנה ביום 6.4.08 בבקשה לביטול הודעת תשלום הקנס בטענה כי הוא היה זכאי לחנות במקום בו חנה. אין מחלוקת כי ביום 31.3.09 שילם המערער את הקנס במשרדי העיריה.

ביום 24.5.09 פנה המערער לבית המשפט לענינים מקומים ב"בקשה לביטול פסק דין/דו"ח חניה מס' 01505270" ומשנדחתה בקשתו הוא הגיש הערעור נשוא תיק זה.

עוד יצויין כי לטענת המשיבה ביום 31.8.08 נדחתה בקשת המערער לביטול הדו"ח, החלטה שנשלחה למערער בדואר רגיל. המערער כופר בקבלת ההודעה, אך מציין כי ביום 5.10.08 קיבל הודעה מהמשיבה לפיה היא מתחילה לפעול לגביית הקנס לפי פקודת המיסים (גבייה) וביום 9.2.09 קיבל המערער הודעה מהבנק בו הוא מנהל את חשבונו כי הוטל עיקול על חשבון הבנק שלו.

המערער-שאינו מיוצג, מעלה בכתב הערעור כמעט כל טענה אפשרית נגד חיובו לשלם את הקנס, הוא טוען כי המשיבה לא היתה מיוצגת ע"י תובע מוסמך, כי לא הוכחה מסירת הדו"ח תוך שנה ולכן התיישנה העבירה, כי הרשימות שהוצגו בפני בית משפט קמא אינן רשומות מוסדיות וכי לא הוכחה שרשרת הראיות להוכחת משלוח ההודעה.

המשיבה בדיון בפניי חזרה על טענה מרכזית שנטענה בפני בית משפט קמא ולפיה מששולם הדו"ח פסק הדין הפך לחלוט ולכן יש לטענתה לדחות את טענות המערער, לכך מוסיפה המשיבה כי גם לגופו של ענין אין לקבל טענות המערער מאחר וניתן לראות מהתמונה המהווה חלק מהדו"ח כי המערער ביצע את העבירה המיוחסת לו, בנסיבות שאינן מצדיקות חניה על מדרכה.

דיון

למערער טענות רבות לא כולן רלבנטיות ועל מנת לברור הטענות הרלבנטיות מתוך כלל הטענות מן הראוי להבהיר מהו המצב הנורמטיבי במקרה בו משלם המערער (או הנאשם) את הקנס שנקבע במסגרת דו"ח החניה ואפנה בנושא זה לפסק דינה של כב' הש' ארבל ברע"א 2747/08 יעקב שאוליאן נגד רונית חורש, תק-על 2008(3), 2785 , 2788 (2008) "סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי קובע חזקה כי מששולם קנס רואים את מקבל הדו"ח כמי שהודה באשמה בפני בית המשפט. ...עניין וקס, קבע בית משפט זה כי תביעות אשר עניינן תקיפת חוקיות הקנסות הינן למעשה השגות על הרשעה פלילית, אשר מקומן אינו בהליך אזרחי. הנה כי כן, הדין עם בית המשפט המחוזי משחילק בין טענות המבקשים התוקפות את ההרשעות עצמן - אשר מקומן בהליך בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, לבין טענותיהם בעניין התיישנות העונש וביחס לפעולות הגביה המוזכרות - אשר מקומן בהליך אזרחי. יצויין, כי אבחנה זו אין לידתה יש מאין, והיא תואמת את דבר המחוקק בסעיף 70 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לפיו על הליכי גביית קנס אשר לא שולם במועדו תחולנה הוראות פקודת המסים (גביה), אשר מטבע הדברים מקומם להתברר בפני ערכאה אזרחית (וראו לעניין זה: ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (5) 715 (1999))".

אמור מעתה, יש להבחין בין טענות שניתן לטעון במסגרת ההליך הפלילי, כל עוד לא שולם הקנס וכל עוד לא הפך ההליך להליך בו ניתן פסק דין חלוט מעצם תשלום הקנס, לבין טענות שניתן להעלות בפני ערכאה אזרחית בקשר להתיישנות העונש או פעולות הגביה.

ביום 31.3.09 התייצב המערער במשרדי העיריה ומסיבותיו בחר לשלם באותו מעמד את סכום הקנס, מאותו רגע הוא נחשב כמי שמודה בביצוע העבירה ודו"ח החניה הפך לפסק דין. גם אם אקבל את טענת המערער כי הוא לא ידע כי נדחתה בקשתו לביטול הקנס-בקשה מיום 6.4.08, לכל המאוחר באותו יום-31.3.09 הוא יכול היה להבין כי בקשתו לא התקבלה והיה עליו לבקש להישפט-לו רצה בכך. (במאמר מוסגר אציין כי המערער יכול היה להבין שזו עמדת המשיבה כבר ביום 5.10.08 מועד בו קיבל את דרישת תשלום הדו"ח ביחד עם הודעה כי בכוונת המשיבה לנקוט הליכי גביה, ר' הודאתו בנושא זה בדיון שנערך בפניי וכן האמור בס' 4 לבקשה שהוגשה לבית משפט קמא).

זה השלב להזכיר את המנגנון שנקבע בס' 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982: "מי שהגיש בקשה לביטול כאמור בפסקה (1) לא יהיה רשאי להודיע על רצונו להישפט כאמור בפסקה (2), אלא תוך שלושים ימים מיום המצאת ההודעה על החלטת התובע בענין הביטול", דהיינו לכל המאוחר תוך 30 יום מיום 31.3.09 כשגילה המערער במשרדי העיריה כי בקשתו לביטול הקנס נדחתה, יכול היה המערער להגיש בקשה להישפט (ולבקש למשל מבית משפט לבטל את העיקול שהוטל על חשבונו). המערער אולי מחוסר ידיעה ואולי משיקולים פרקטיים בחר שלא לבקש בשלב זה להישפט אלא לשלם את הקנס, (סכום הקרן 500 ש"ח). המערער המתין כמעט חודשיים וביקש ביום 24.5.09 לבטל את "פסק הדין" כמתואר בכותרת בקשתו, בכך למעשה הפך המערער את מרבית טענותיו ללא רלבנטיות. שכן משלא עומדת על הפרק בקשה להישפט אלא יש הודאה בביצוע העבירה בדרך של תשלום קנס, הרי שדין הערעור על החלטת בית המשפט לענינים מקומיים להידחות.

מששולם הקנס, רואים את המערער כלשון סעיף 229ח' לחסד"פ "כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו", בכך מסתיים תפקידו של התובע בהליך הפלילי (ולכן לא רלבנטית הסמכתו לאחר מכן) וההליך עובר למסגרת אחרת, המסגרת האזרחית.

עיון בפסק דינו של בית המשפט קמא מראה כי הנימוק המרכזי לדחית בקשתו הינו "תקיפת הדו"ח בתקיפה ישירה תעשה במסגרת דיון בביהמ"ש לענינים מקומיים בדיון בדו"ח עצמו ומשלא ביקש המבקש להישפט רואים אותו כמי שהשלים עם החיוב". לא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא אשר יישם בצורה נכונה את הוראות החוק בהתאם לעובדות שאינן במחלוקת.

בטרם סיום אבהיר כי המערער טען בהרחבה בנמוקי הערעור לגבי שאלות חשובות כגון בנושא חזקת מסירה, רשומות מוסדיות, אלא ששאלות אלו אינן רלבנטיות במקרה זה.

העבירה בוצעה ביום 28.12.07 וכבר ביום 6.4.08 הגיש המערער בקשה לביטול הודעת תשלום הקנס, משמע המערער ידע על דו"ח החניה עוד בטרם חלפה שנה ממועד ביצוע העבירה ולכן לא רק שלא צריך לבחון את חזקת המסירה לפי תקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, או את טיבן של הרשומות בעיריה בדבר משלוח ההודעה בדואר רשום, שכן הוכח שעובדתית קיבל המערער את הודעת הקנס. אני מאמין למערער כי את דחיית בקשתו לביטול שנשלחה בדואר רגיל הוא לא קיבל, אך כפי שצויין לעיל ביום 31.3.09 ידע על כך המערער והוא בחר שלא להגיש בקשה להישפט אלא לשלם את הקנס ובכך חרץ את גורל ערעורו כמו גם את הבקשה שנדונה בפני בית משפט קמא.

לאור כל האמור לעיל הנני דוחה את הערעור.

ניתן היום, י"ז שבט תש"ע, 01 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.