טויטו ואח' נ' סאלח ואח'

פסק דין

זוהי תביעה קטנה לפיצוי התובע מס' 1 על נזקים כספיים שנגרמו לו כתוצאה מפגיעת רכבו (מ.ר. 7984166), בתאונת דרכים שארעה ביום 8.8.12 בתחנה המרכזית בטבריה, תאונה בה היה מעורב אוטובוס של הנתבעת מס' 2 (מ.ר. 880001), שהיה נהוג על ידי הנתבע מס' 1.

התובע מס' 2 נהג ברכב בעת התאונה.

לאחר התאונה, הפעיל התובע את הביטוח המקיף של רכבו ופוצה על ידי חברת הביטוח שלו בגין הנזקים שנגרמו לרכב. עתה הוא תובע מן הנתבעים סך של 3,500 ₪ בגין את ההפסדים שנגרמו לו שהינם - השתתפות עצמית, כינון, הפסד הנחת העדר תביעות, עגמת נפש, הפסד ימי עבודה והוצאות.

באשר לנסיבות התאונה - התובע מס' 2 טוען כי במועד הרלוונטי הוא ישב בתוך רכבו בעצירה מוחלטת ואז פגע בו האוטובוס הנהוג על ידי הנתבע מס' 1. בהודעה שמסר התובע לחסרת הביטוח, אשר צורפה כנספח לכתב התביעה, פרט התובע וטען כי האוטובוס היה ביציאה מן התחנה וביצע סיבוב רחב על מנת לצאת תוך כדי עקיפת רכב התובע, אך הסיבוב שביצע לא היה מספיק רחב והוא שפשף עם הדופן הימנית של האוטובוס את חלקו השמאלי קדמי של רכב התובע. בטרם הפגיעה ניסה התובע לברוח ימינה ולצפור, אך האוטובוס המשיך בנסיעה וגרם לתאונה.

הנתבעים טוענים, מנגד, כי התובע אחראי לקרות התאונה. התאונה ארעה בתחנה המרכזית שהכניסה אליה אסורה לכלי רכב פרט לאוטובוסים. בעת התאונה האוטובוס היה ביציאה מהתחנה, בה יש נתיב נסיעה אחד, התובע הגיע מימין לאוטובוס, התפרץ לנתיב הנסיעה של האוטובוס ופגע בדופן הימנית שלו.

בדיון שהתקיים בפני היום, העידו התובע מס' 2 והנתבע מס' 1 והצדדים סיכמו את טענותיהם. לאחר שמיעת הצדדים ועיון במסמכים, לרבות בתמונות שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד.

על פי תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז – 1976, ינומק פסק הדין בצורה תמציתית.

משמיעת העדויות עלה, כי האחריות לקרות התאונה הינה אחריות משותפת ושווה של שני הנהגים:

ראשית, אין לקבל את טענת הנתבעים ולפיה נאסר על התובע להיכנס למתחם התחנה. מעיון בתמונות המקום עולה, כי מצויים במתחם התחנה כלי רכב פרטיים רבים ולא רק אוטובוסים, כשבשער נמצא שומר אשר שולט בכניסת הרכבים למקום. בנסיבות אלה, יש לקבל את טענת התובע ולפיה חרף השלט "אין כניסה פרט לאוטובוסים" המוצב בשער, כניסתו למקום נעשתה ברשות.

טענת התובע ולפיה עובר לתאונה הוא עמד עם רכבו בעצירה מוחלטת בסמוך ליציאה מן התחנה, הותירה רושם אמין בעדותו לפני. גרסה זו הועלתה על ידי התובע גם בהודעה שמסר לחברת הביטוח שלו. העובדה שהתובע ציין בשרטוט שערך לחברת הביטוח, כי הוא היה "בדרכו לצאת", איננה סותרת את הטענה ולפיה בעת התאונה הוא היה בעצירה, בדרכו לצאת מן התחנה.

בגרסת נהג האוטובוס, לעומת זאת, נפלו סתירות: בעוד שבהודעתו על התאונה הוא ציין כי הוא נסע "ריק" מנוסעים, בעדותו לפני הוא טען כי באוטובוס היו נוסעים (עמ' 3 שורה 21 לפרוטוקול); בעוד שבהודעתו לביטוח ובכתב ההגנה טען הנתבע כי רכב התובע "הגיע לפתע מצד ימין", בעדותו בבית המשפט טען הנתבע כי התובע נסע תחילה מאחוריו ואז ניסה לעקוף אותו מצד ימין (עמ' 3 שורות 22-24 לפרוטוקול);

נתתי אמון והעדפתי את טענת התובע, המתיישבת אף היא עם הגיונם של דברים, ולפיה התקשרותו הטלפונית לנתבע לאחר התאונה, לא נעשתה כדי לבקש מהנתבע סליחה, כפי שהנתבע טען בעדותו, אלא כדי לדרוש פיצוי על הנזק שהנתבע גרם לו.

בסיכומו של דבר שוכנעתי כי יש לקבל את גרסת התובע כממצא עובדתי ולפיה התאונה ארעה לאחר שהנתבע לא ביצע את הפנייה אל עבר היציאה מן התחנה בקשת רחבה מספיק וכך פגע ברכב התובע שעמד באותה עת בסמוך ליציאה ומשמאל לרציפים.

יחד עם זאת, עצירת רכב התובע במקום זה - בפתח היציאה מתחנת האוטובוס, מקום צר בו קיימת מטבע הדברים תנועה ערה של אוטובוסים, על מנת לשוחח בטלפון, כפי שהתובע טען בעדותו, יש בה משום רשלנות תורמת של התובע, ששיעורה כשיעור רשלנותו של הנתבע, היינו – לכל אחד מן הצדדים 50% אחריות לקרות התאונה. לפיכך, על הנתבעים לפצות את התובע במחצית מנזקיו.

באשר לשיעור הנזק - הראיה היחידה שהוגשה על ידי התובע לביסוס תביעתו, הינה אישור הפסדים של חברת הביטוח שלו ולפיו נשא התובע בהשתתפות עצמית בסך של 1,661 ₪ ובכינון סכום ביטוח בסך של 132 ₪, ובסה"כ מדובר בהפסד בסך כולל של 1,793 ₪. שאר הנזקים לא הוכחו על ידי התובע בכל ראיה שהיא.

על יסוד האמור לעיל, על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע מס' 1 (בעל הרכב) סך של 897 ₪, בתוספת הוצאות משפט בסך של 300 ₪, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (21.2.13) ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ט"ו כסלו תשע"ד, 18 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: