טויב ואח' נ' ביאליסטוצקי

פסק דין

לפניי התנגדות להתראת פשיטת רגל שניתנה נגד המתנגד, חיים יוסף ביאלוסטוצקי (להלן: "החייב"), לבקשתו של הנושה יצחק טאוב (להלן: "טאוב").

מבוא

ביום 16.7.2012 ניתנה התראת פשיטת רגל נגד החייב, ולפיה נקבע שאם לא ישלם לטאוב תוך שבעה ימים סך של 11,298,429 ₪ מכוחו של פסק דין חלוט שניתן נגדו, ייראה הדבר כמעשה פשיטת רגל מצידו (להלן: "ההתראה").

מקץ מספר הליכים מקדמיים שלא זה המקום לפרטם, הגיש החייב התנגדות להתראה, ממספר טעמים: הטעם הראשון הוא שאין לבית המשפט בישראל סמכות בינלאומית לדון בענין משום שבשנת 2003 היגר החייב מישראל ומאז ועד היום הוא מתגורר בקנדה. לענין זה הוא מפנה להוראת סעיף 2(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם- 1980 (להלן: "הפקודה"); הטעם השני הוא שהחוב נשוא ההתראה איננו חוב חלוט ואינו על סכום קצוב; הטעם השלישי הוא שהחוב מבוסס על פסק בוררות פיקטיבי שאושר ללא התנגדות בבית המשפט, וסוכם בין הצדדים כי לא ייעשה בו שימוש אמיתי נגד החייב.

יצויין כי החייב טען גם שיש מקום לביטול היתר ההמצאה וכן טען נגד נאותות הפורום, אך בדיון שנערך ביום 25.6.2013 בפני כב' הרשמת, התברר כי לא הוגשה בקשה לביטול היתר ההמצאה לחו"ל ולכן התייתר הצורך לדון בטענות אלה.

טאוב טוען בתשובתו להתנגדות כי מדובר בחייב שברח מישראל תוך שהוא מותיר אחריו חובות רבים לנושיו ותוך שתלוי ועומד נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ. הוא מצביע על החלטות שיפוטיות שונות בהן נקבע כי החייב פועל בחוסר תום לב ותוך ניצול לרעה של הליכי המשפט. עוד טוען טאוב כי ישראל היא המקום הראוי היחיד לקיים הליכי פש"ר נגד החייב וכי ניתנו כבר מספר החלטות שיפוטיות בענין זה, בהן נדחתה טענת החייב כאילו מרכז חייו הוא בקנדה. טאוב מוסיף וטוען כי החייב עונה על הגדרת "חייב" לפי הפקודה משום שהכלל הוא שכל עוד לא פרע החייב חובות עסקיים שיצר בישראל, רואים אותו כאילו המשיך בעסקיו גם אם עזב את ישראל. טאוב טוען עוד כי החייב לא הוכיח שמרכז חייו בקנדה. הוא גם טוען כי החייב הגיש את ההתנגדות בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט וכל מטרתו היא ליצור סחבת בהליך הפש"ר על מנת למנוע דיון לגופו של ענין.

יצויין כי תשובתו של טאוב לא נתמכה בתצהיר, אבל במהלך שמיעת ההתנגדות הסכים ב"כ החייב כי התצהיר שהגיש טאוב במסגרת הליך היתר ההמצאה לחו"ל, ייחשב כתצהיר התומך בתשובתו של טאוב להתנגדות, ובהתאם לכך, טאוב נחקר על תצהירו.

עוד יצויין כי החייב עצמו, השוהה בחו"ל מטעמים השמורים עימו מאז שנת 2006, לא התייצב לחקירה על תצהירו ולכן הוא נמחק. מצהיר נוסף מטעמו של החייב לא התייצב אף הוא, וגם תצהירו נמחק. המצהירים מטעמו של החייב שהתייצבו לדיון היו אחיו, אברהם ביאלוסטוצקי, וכן עו"ד גיא לוסקי, שייצג את החייב בהליך אחר בו כתב בשמו של החייב כי החייב הוא איש עסקים שמנהל עסקים בישראל, ובתצהירו הנוכחי ביקש להבהיר ולסייג דברים אלה.

לאחר תום החקירות, סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את חקירות המצהירים ועיינתי בטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין ההתנגדות להדחות, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

אינני מקבל את טענתו של החייב לפיה אין לבית המשפט בישראל סמכות בינלאומית לדון בענין רק משום שבשנת 2003 היגר החייב מישראל ומאז ועד היום הוא מתגורר בקנדה.

ראשית לכל, משניתן היתר המצאה לחו"ל שלא בוטל, רכש בית המשפט בישראל סמכות בינלאומית לגבי החייב. ודוק: החייב לא הגיש בקשה לביטול היתר המצאה לחו"ל ובהתאם לכך אף נקבע בהחלטת כב' הרשמת, בתום הדיון שנערך ביום 25.6.2013, כי משלא הוגשה בקשה לביטול היתר ההמצאה לחו"ל, התייתר הצורך לדון בטענות אלה.

גם לגופו של ענין, אין ממש בטענת החייב.

סעיף 2(א)(3) לפקודה קובע כי:

"חייב, לענין פקודה זו, הוא אדם בן שמונה עשרה שנה ומעלה, ללא הבדל אזרחות ובין שמקום מושבו בישראל ובין שלא בישראל, אשר בזמן שהוא עשה, או שנעשה לו, מעשה פשיטת רגל נתקיימה בו אחת מאלה ... ניהל עסקים בישראל, בעצמו או על ידי מורשה או מנהל;"

מכאן שניהול עסקים בישראל בזמן עשיית מעשה פשיטת הרגל הוא תנאי להיותו של אדם "חייב" כמשמעו בפקודה. בעניננו, אין חולק שהחייב איננו מתגורר כיום בישראל (הגם שישנה מחלוקת האם הוא תושב קנדה כטענתו, או שמא הוא מתגורר בניו יורק, כטענת טאוב, ויש גם מחלוקת האם עזב את הארץ עוד בשנת 2003 או שמא רק בשנת 2006). יחד עם זאת, הכלל הוא שאם חובותיו של אדם נוצרו בעת ניהול עסקים בישראל, רואים אותו, כל זמן שלא פרע חובות אלה, כאילו המשיך בעסקיו בישראל אף אם למעשה איננו מנהל עוד עסקים בישראל (ראה ש' לוין, א' גרוניס, פשיטת רגל, מהדורה שניה, ע' 396). יצויין כי סעיף 2(א) לפקודה אין עניינו כלל ועיקר בשאלת הסמכות הבינלאומית, שהרי זו נקנית מרגע שניתן היתר המצאה לחו"ל, אלא עניינו בהגדרה מיהו "חייב" לצרכי הפקודה. ואכן, סעיף 3 לפקודה מתייחס באופן מפורש לאפשרות להמציא התראת פשיטת רגל גם לחייב השוהה בחו"ל, בכפוף לאישורו של בית המשפט (אישור שבעניננו אכן ניתן). מכאן ששהותו של חייב מחוץ לישראל אינה מקנה לו חסינות מפני נקיטה בהליכי פשיטת רגל נגדו בישראל.

חרף טענתו של החייב כי החובות שיצר אינם חובות שנוצרו תוך ניהול עסקים, פשיטא שמדובר בחובות עסקיים, שכן החוב נוצר בעקבות הלוואות שנטל החייב מטאוב במסגרת עסקי נדל"ן שניהל בארץ. ודוק: אין המדובר בחוב צרכני שנוצר למשל בגין קניות במכולת או בגין רכישת דירה, שאז ניתן היה לומר כי מדובר בחוב שאיננו קשור לניהול עסקים. החייב עצמו טען בהליך אחר כי הינו איש עסקים וכי "בין יתר עסקיו בישראל הינו יזם ומשקיע בתחום הנדל"ן" (וזאת במסגרת כתב תביעה שהגיש בשנת 2011 נגד אדם בשם בעז ילינביץ). אכן, לדבריו מדובר בעסקאות נדל"ן שנערכו בשנים 1999- 2002, אך הדבר מעיד כי בעת נטילת ההלוואות מטאוב אכן היה החייב בבחינת מי שניהל עסקים בישראל. על כך שמדובר בחובות עסקיים תעיד בין השאר העובדה שבפסק בוררות מיום 7.5.2004, אליו נתייחס בהמשך, נקבע כי על החייב לשלם לטאוב סך של 2,250,000 דולר ארה"ב בגין הלוואות שהחייב נטל מטאוב בהתאם להסכם השותפות שנחתם ביניהם. משמע, מדובר בהלוואות שנלקחו על רקע עסקי. זאת ועוד, הסכם שנכרת ביום 21.12.2008 בין החייב לבין טאוב בענין ההתחשבנות הכספית ביניהם (להלן: "הסכם 2008"), אשר צורף לכתב ההתנגדות, מעיד כי גם בשנת 2008 ניהל עדיין החייב עסקים המצויים בישראל, אף אם הוא עצמו התגורר כבר בקנדה.

הואיל והחייב הותיר בישראל חובות שיצר במסגרת ניהול עסקים, רואים אותו לענין סעיף 2 לפקודה, כאילו הוא ממשיך גם כיום לנהל את עסקיו בישראל.