טוויל נ' קליזר ואח'

פסק דין

מבוא:

בפני תביעה על סך 7,329 ₪ וביסודה תאונת דרכים שהתרחשה ביום 4.4.11 בשכונת בית חנינה שבירושלים, בין רכב התובע מסוג פולקסווגן קאדי שנת יצור 2009 (להלן :ה- "פולקסווגן") נהוג בידי התובע, לבין רכב הנתבעת 2 מסוג וואן (להלן: "הוואן") נהוג בידי הנתבעת 1. בפתח הדברים אציין כי נפלה טעות חישוב בכתב התביעה בכימות ראשי הנזק הנתבעים המורכבים מיסודם מעלות תיקון הרכב בסך 2,471 ₪, שכ"ט שמאי ע"ס 580 ₪, עוגמת נפש ע"ס 1,000 ₪ והפרשי ריבית והצמדה ע"ס 278 ₪, ובסה"כ 4,329 ₪ ולא הסך של 7,329 ₪ שנרשם בטעות כסכום לפיצוי. זהו אפוא הסכום שיבחן לפיצוי על בסיס נימוקי הצדדים כמפורט להלן.

ומהם טענות הצדדים?

אלה כדלקמן:

התובע טוען כי התאונה אירעה בעת שהמתין כדין בצומת באחד מרחובותיה של השכונה על מנת לפנות עם רכבו ימינה לכביש דו סטרי המונה נתיב אחד לכל כיוון. בעוד הוא ממתין, הוא ראה את הוואן מגיע לכיוונו בצמידות רבה ותוך כדי סטייתו לעברו פגע בו וגרם לנזקים הישירים הנתבעים בכתב התביעה. התובע סומך ידיו בין היתר על ממצאי הנזק ברכבו בהתאם לחוות דעת שמאי מטעמו ועל עדותו של עד בשם נאדר לפטאו שהובא על ידו למתן עדות אשר תמך בגרסתו.

הנתבעות טוענות כי להבדיל מעמדת התובע, זה כלל לא המתין בצומת אלא פרץ לנתיב נסיעת הוואן ובהתאם גרם לוואן נזקים בדופן החלק הקדמי. עוד נטען, ועל כך אין מחלוקת, כי ביתה של הנתבעת 1 ממוקם בצמידות למדרכה השמאלית של נתיב התנועה ממנו הגיע התובע ופניה של נתבעת זו היו לביתה אלא שהיא עשתה כן תוך כדי פנייה מעגלית ולא אלכסונית כעמדת התובע ועל כן אין לבסס עליה אשם לתאונה. כן לעמדת הנתבעות, אין על בית המשפט ליתן נפקות לעדות העד מטעם התובע היות וזה כלל לא ראה את התאונה וממילא התגלו סתירות בין עדותו לעדות התובע.

החומר הראייתי:

בפני בית המשפט הונחו בין היתר הראיות הבאות הדרושות לו להכרעה:

כתב תביעה על נספחיו לרבות חוות דעת שמאי התובע על תמונות צבע של הנזקים פולקסווגן .

כתבי הגנה מטעם הנתבעות לרבות תמונות צבע של נזקי הוואן.

תמונות צבע של זירת האירוע התאונתי שצולמו לאחר התאונה בידי התובע והוגשו על ידו כראייה.

הודעות הנהגים בכתב אודות גרסתם לאירוע התאונתי שניתנו לחברות הביטוח מטעמן.

פרוטוקול דיון יום ה- 12.6.13 במסגרתו העיד התובע והעד מטעמו (להלן: "הדיון הראשון") ופרוטוקול דיון מיום 17.7.13 במסגרתו העידה הנתבעת 1(להלן:" הדיון השני").

סיכומי הצדדים בכתב לתיק.

דיון ומסקנות:

ניכר כי שאלה מרכזית וראשונית עומדת על הפרק להכרעה והיא מי משני נהגי הרכבים סטה לעברו של הרכב השני וכפועל יוצא מכך אחראי במישרין לתאונה. שאלה זו שאלה שבעובדה היא ועל בית המשפט להכריע בה בהסתמך על חומר הראיות המונח שבפניו מטעמם של בעלי הדין והתרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים. עם זאת כיום הנטייה המנחה בפסיקה מצפה מבית המשפט להגיע לכלל הכרעה ממצה לאחר קביעת ממצאים עובדתיים ביחס לאירוע שביסוד המחלוקת שבין הצדדים ,היינו ובהשאלה לענייננו, להסיק לאחר זיקוק כל הראיות בתיק כיצד אירעה התאונה ומהי למעשה התשתית העובדתית להיווצרותה ולגזור מתוך כך את אחריותו של מי מהצדדים להתרחשותה. רק במקרים בהם קיים "ספק שקול" , היינו כאשר ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני רעותה, יטה בית המשפט לקבוע כי בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל על כתפיו לא עמד בחובתו לשכנע את בית המשפט בגרסתו. מאחר שברגיל ובשגרה ובמרבית "תיק הפח" נטל ההוכחה והשכנוע מוטל על התובע, אלא וככל שקיימת עילה לסבור אחרת, יטה בית המשפט בעת מקרה שכזה לדחות את התביעה לנוכח הספק השקול שנותר במאזן ההסתברויות בהליך האזרחי (לעניין זה ראו: רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (פורסם בנבו, 5.5.13).

מהכלל אל הפרט:

האם ניתן ללמוד מתוך חומר הראיות שבפנינו את שאירע בתאונה בהסתברות אלמנטרית לפחות בהליך האזרחי ולקבוע כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את גרסתו לתאונה?