טוויטו נ' כחלון

פסק דין

1. ערעור נגד פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת איריס לושי-עבודי), לפיו נתקבלה תביעת המשיב לביצוע שיק על סך 143,000 ₪ שז.פ 15.5.10, ואשר נמשך על ידי המערער לפקודת המשיב (להלן: השיק), תוך שהמערער חויב לשלם את סכומו בתוספת הוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דינו .

2. רקע פסק הדין הינו הליך שהתנהל במסגרת התנגדות שהוגשה על ידי המערער לביצוע השיק, לאחר שחולל מסיבת "חשבון מוגבל" והוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. המערער טען כי אינו חייב בתשלום השיק, שכן הכיתוב בשיק לא נעשה על ידו או ע"י מי מטעמו וכי השיק נגנב על ידי המשיב.

3. במסגרת פסק הדין, ולאחר ששמע בית המשפט קמא את עדויות הצדדים וסיכומי באי כוחם ועיין בכלל החומר שהונח לפניו, העדיף את גרסת המשיב על פני גרסתו של המערער ועדיו, וכפועל יוצא מכך קיבל את התביעה במלואה.

במסגרת זו קבע בית המשפט קמא כי נטל השכנוע מוטל על כתפי המערער, גרסתו של המשיב נמצאה על ידו כגרסה אמינה, עקבית וקוהרנטית שתאמה את יתר העדויות מטעמו וכן את המסמכים שבאו לפניו (ס' 13 לפסה"ד). מאידך, לא עוררה גרסתו של המערער אמון (ס' 15 לפסה"ד). בנסיבות אלה בהן מסר המערער לצד ג' את השיק מושא המחלוקת ביחד עם שיקים אחרים כשהם חתומים על ידו, וצד ג' ניהל באופן שוטף את העסק, קבע ביהמ"ש כי המערער לקח על עצמו את הסיכון כי השיקים ימסרו לאחרים, וחלה עליו החובה לפרוע את השיק. ביהמ"ש קמא קבע עוד, כי הגשת השיק לביצוע שלוש שנים לאחר שנמסר, מהווה בנסיבות ענייננו "זמן סביר" כמשמעות סעיף 19 לפקודת השטרות, זאת נוכח היות השיק לבטחון, ועל כן מתחיל מניין "הזמן הסביר" ממועד זכאותו של האוחז לתמורה ולא ממועד מסירת השיק לידיו, שהרי קודם לכן לא היה זכאי האוחז לפורעו (ס' 17 לפסה"ד). ביהמ"ש קמא התקשה לקבל את טענתו של המערער לפיה נשמט ממנו שיק זה בטעות וקבע כי בכל מקרה, לא צריכה הטעות לפעול לחובת המשיב. כן קבע בית המשפט קמא כי לא הוכח על ידי המערער שהמדובר בתביעה במסגרת חוק הלוואות חוץ בנקאיות ועל כן אין להחיל את החוק הנ"ל על מערכת היחסים בין הצדדים כטענתו. התביעה היתה ונותרה תביעה שטרית, תוך שביהמ"ש קבע כעובדה כי המערער היה מעורב פעיל בעסק שקיבל מהמשיב הלוואה בתשלומים שוטפים מעת לעת ע"ס 100,000 ₪ וסיפק להם סחורה ושירותי הובלה ולא קיבל כספים אלה בחזרה.

4. נראה כי המערער אינו מחמיץ בערעורו כל טענה אפשרית כנגד פסק הדין ומשיג על כל תג ותג בקביעותיו של בית משפט קמא. תמצית טיעוני המערער היא כי טעה בית המשפט קמא במסקנות אליהן הגיע מחומר הראיות ומהעדויות לרבות של המשיב עצמו ששינה גרסאותיו, שבחר להעלות טענות שהמשיב לא העלה ויישם באופן שגוי ובניגוד לפסיקה ולחוק את הטענות שהעלה מיוזמתו, תוך חריגה מהשיטה האדברסרית.

לגופם של דברים טוען המערער כדלקמן:

א. באשר לקביעת ביהמ"ש קמא כי נטל ההוכחה להיות ההלוואה כזו הנופלת במסגרת חוק הלוואות חוץ בנקאיות על המערער, וטוען, כי בהתאם לע"א (ת"א) 4003/07 בס נ' אברהם (21.1.09), (רע"א 2132/09 אברהם נ' בס (8.7.09)) קיימת חזקה הפוכה והנטל חל על המשיב. משלא הוכיח המשיב אחרת, ומשלא הוצג הסכם בכתב ובו כל הפרטים הנדרשים בחוק, היה עליו לדחות את התביעה, ככל שמתייחסת לסכום ההלוואה הנטענת – 100,000 ₪. כך גם באשר לדחיית טענת ההגנה לפיה ההלוואה הנטענת נפרעה, שהנטל עליה, על פי אותו פס"ד חל לטענת המערער על המשיב.

ב. באשר לקבלת עדות המשיב ביחס לטענת צד ג' כי החזיר את ההלוואה, לפיה הסכום שהוחזר לו היה בגין הלוואה עוד בשנת 2005, טוען המערער, כי המדובר בעדות כבושה שלא נטענה אלא בחקירתו, ולא הוצגו כל מסמכים לפרעון. בעניין זה הגיש המערער בקשה להגשת ראיה לסתור והיא נסח של דירת המשיב ממנו עולה כי נרשמה הערת אזהרה ביום 7.12.06, עפ"י הסכם רכישה מיום 30.11.06. לדבריו התשלומים שולמו לאחר חודש יולי 2007 ועל כן עולה, כך לטענת המערער, כי המשיב שיקר בעדותו לפיה נרכשה הדירה ב – 2005. בפתח הדיון שהתקיים לפני, הסכימו הצדדים כי הסכם רכישת הדירה הינו מיום 30.11.06 וכן הסכימו לקבלת הנסח והמסמכים שצורפו בתשובה לבקשה ועניינם מועדי התשלומים בגין ההסכם.

אחר עיון במסמכי הצדדים, אינני סבור כי יש בהוספת הראיה מצד המערער כדי להועיל לו בטיעוניו, שכן עולה מהם, שכל תמורת הדירה שולמה עד יום 25.12.06, זמן רב קודם מסירת השיק מושא המחלוקת דנן, בחודש מרץ 2007, וברור שאף קודם מועד העברת התשלום בסך של 100,000 ₪ לחשבון הבנק של המערער בחודש יולי 2007. בנסיבות אלה אכן קיימת אי התאמה בעדות המשיב בנושא זה ואולם מקובלת עלי טענת המשיב כי נפלה שגגה בעדותו לפיה ציין את שנת 2005 במקום 2006 אם כי, כאמור, אין בכך כדי להועיל ממילא למערער.

ג. בכל מקרה טוען המערער כי המשיב שינה גרסתו באשר לסיבת מסירת השיק וטען כי ניתן לו בגין חוב עבר, הלוואה קודם קבלת השיק, פקדון ובטחון. נוכח שינוי הגירסה, היה על בית המשפט לדחות את התביעה. לעניין זה מפנה אף המערער לע"א 2161/11 דוד דרור נ' יוסף פרץ (5.2.13).

ד. כן טוען המערער כי טעה בית המשפט בהתעלמו מתצהיר אביו של צד ג' שהעיד כי שולמו למשיב כל חובות העסק בגין ההובלות שביצע, ומשלא נחקר העד ולא הוגש תצהיר נגדי, לא היה מקום שלא לקבל את גרסתו.

ה. המערער טוען עוד כי בית המשפט קמא שגה בהתעלמות מעדות המשיב לפיה הסתיר מהמערער דבר קיומו של השיק, תוך קנוניה שעשה עם צד ג' כנגדו, וכי ביקש ערב לצד ג' תוך הסתרת הדבר מהמערער.

ו. המערער מוסיף וטען טענות נוספות, בדבר אי מתן הסבר ע"י ביהמ"ש להעדפת עדות יחידה של המשיב, העומדת כאמור אף בניגוד לגרסה שמסר בתצהיר ואינה עולה מכתבי הטענות, השלמת השיק לאחר 3 שנים אינה זמן סביר, הרחבת חזית מצד המשיב ועוד.

5. המשיב מבקש לדחות את הערעור. תמצית טענותיו היא כי הערעור נסוב על ממצאים עובדתיים והתרשמות בית המשפט מעדויות, כשהכלל הוא אי התערבות ערכאת הערעור בממצאים אלה.

לגופו של עניין טוען המשיב כי גרסת המערער, כמו גם של צד ג' ואביו התמוטטו כליל ולוו בגרסאות סותרות, תוך שמהימנותם קרסה. המשיב תומך טענתו בדוגמאות המפורטות בהרחבה בעיקרי הטיעון מטעמו (סעיפים 10-32).

כן טוען הוא כי אין המדובר בהלוואה עפ"י חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, שכן המשיב אינו עוסק במתן הלוואות, לא נתבעה ריבית כלל, ואף המערער לא ראה בו כמלווה אלא כספק שלו ושל צד ג' שעסק בהובלות ופעל עימו בהבאת סחורה. גם הטענה בדבר פרעון ההלוואה הועלתה באופן סתמי בלא פירוט ובלא אסמכתא, וזאת בניגוד לראיות המשיב בדמות השיק וחשבוניות מס לטובת עסקו של המערער. ולבסוף טוען הוא בזכות קבלת עמדת ביהמ"ש קמא, כי בנסיבות דנן, 3 שנים הוא זמן סביר ליישמו בהמחאה שנמסרה לבטחון.

6. אחר עיון בפסק הדין ובמסמכים השונים שהוצגו לפני, בפרוטוקול הדיונים שהתקיימו לפני בית המשפט ושמעתי את טיעוני הצדדים, לא מצאתי להעתר לערעור.

7.בית המשפט קמא, סקר בהרחבה ובפירוט, את הרקע העובדתי, טענות הצדדים והראיות שבאו לפניו, ולאחר מכן נפנה להדרש להם, לנתחם ולקבוע קביעותיו העובדתיות ומסקנותיו המשפטיות העולות מהם. במסגרת זו וכמפורט לעיל, נתן בית המשפט קמא אמון בגרסת המשיב ומצאה "כגירסה אמינה, עקבית וקוהרנטית, אשר תואמת את יתר העדויות מטעמו וכן את המסמכים שהובאו בפני" (עמ' 49 ש' 20-22, עמ' 51 ש' 2 וכן ש' 18-19). אל מול האמור גרסתו של המערער "לא עוררה כל אמון" (עמ' 51 ש' 21).

כידוע, משמדובר בקביעות עובדתיות המבוססות בין היתר על התרשמות הערכאה הדיונית והאמון שמצא בראיות אלה ואחרות, הרי שהכלל הוא הימנעות ערכאת הערעור מהתערבות בממצאים אלה, אלא במקרה חריג, שאינו מתקיים בענייננו. משנה תוקף לאמור, משטרח ופירט בית המשפט קמא בהרחבה ותוך ציון הרציונל לקביעתו, קביעותיו אלה. לפיכך וכבר מטעם זה, דין הערעור להדחות.