טוגנדהפט אלבג נ' ועדה מקומית לתכנון לב השרון

פסק דין

לפני ערעור על גזר הדין שניתן בתיק בימ"ש קמא מיום 29.7.13 בתיק תו"ב 30768-10-10, וליתר דיוק על חלופת המאסר שנקבעה חלף הקנס אותו גזר בימ"ש קמא.

לטענת המערערת במסגרת התיק הנ"ל הגיע המערערת עם המשיבה באמצעות באת-כוחה להסדר טיעון אשר גובש עוד ביולי 2011 לפיו המערערת תורשע ויוטל עליה קנס בסך 15,000 ₪, התחייבות בסך 20,000 ₪ במשך שנתיים שלא תעבור על עבירה לפי פרק י' וצו הריסה נדחה ל- 18 חודש.

נשוא הבניה המתוארת בכתב האישום, בריכת שחייה שנבנתה ללא היתר.

בית המשפט קיבל הסדר הטיעון בנסיבותיה של המערערת וגזר קנס בסך 15,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתם.

לטענת המערערת הינה נכה, מרותקת על כיסא גלגלים, מתקיימת מקצבת ביטוח לאומי, לא הצליחה לגייס הסכום הנדרש, פנתה לבית המשפט בבקשה להארכת מועד לביצוע התשלום. בית המשפט האריך המועד לביצוע התשלום עד ליום 15.7.13. משלא הצליחה המערערת לגייס הסכום הנדרש והייתה קיימת אפשרות ממשית שהסכום לא יגויס, בית משפט קמא הורה למערערת ביום 29.7.13 להגיש ערעור בעניין חלופת המאסר ומכאן הערעור שלפניי.

לטענת המערערת חלופת המאסר אינה הולמת את סכום הקנס ואם יש לקבוע חלופת מאסר לקנס בסך 15,000 ₪, הרי שיש להורות על תקופה הקצרה משמעותית מזו עליה הורה בימ"ש קמא.

המערערת מפנה לע"פ 5023/99 חכמי נ' מדינת ישראל פד"י נה(3) 406, במסגרתו מורה כב' השו' פרוקצ'ה כי צריך שתימצא קורלציה בין גובה הקנס לתקופת המאסר הנגזרת במקומו לבין יכולתו הכלכלית האמיתית של נאשם לעמוד בתשלום הקנס. כך מפנה גם לת"פ 1525/98 ות"פ 1526/98 ות"פ 1527/98 מ"י נ' יוסף פניני, שם נגזר קנס בסך 1,400,000 ₪ או תקופת מאסר בת שנה אחת. באותו עניין מדובר בבנייה של 36 יחידות דיור במקום 18 יחידות דיור שניתנו בהיתר בניה.

המערערת מבקשת להדגיש תקופת המאסר שנגזרה בתיק הנ"ל לתקופת המאסר בת 6 חודשים שנגזרה כנגדה חלף קנס בגובה 15,000 ₪.

במסגרת הערעור ביהמ"ש מפנה לפסיקה נוספת ולחלופות מאסר שגזר בית המשפט קצרות יותר מזו שנגזרה בעניינה בגין קנסות גבוהים יותר מזה שנגזר בעניינה.

באת-כח המשיבה מבקשת שלא להתערב בקביעת בית משפט קמא. לא מדובר במקרה יוצא דופן. קביעת בית המשפט סבירה כאשר ניתן להטיל בצידה של עבירת בניה ללא היתר לפי סעיף 145 לחוק התכנון והבניה מאסר שנה ועל כן ימי המאסר חלף הקנס לא יעלו על תקופה זו. לפיכך 6 חודשים עליהם הורה בית המשפט קמא, בהתחשב במהות העבירה, בתקופת ביצועה ובעובדה כי עד היום אין בידי המערערת היתר כדין, הרי שביהמ"ש ערך את האיזון הנכון. לא מדובר בטעות ואין מקום להתערב בהחלטת בימ"ש קמא.

שאלת מאסר חלף קנס נדונה בהרחבה בעפ"א (מרכז) 45773-05-11.

"סעיף 71(א) לחוק העונשין קובע כדלקמן:

"בית המשפט הדן אדם לקנס, רשאי להטיל עליו מאסר עד שלוש שנים למקרה שהקנס כולו או מקצתו לא ישולם במועדו ובלבד שתקופת המאסר במקום קנס לא תעלה על תקופת המאסר הקבועה לעבירה שבשלה הוטל הקנס; נקבע לעבירה עונש קנס בלבד, או היתה העבירה עבירה של אחריות קפידה כאמור בסעיף 22(א) סיפה לא תעלה תקופת המאסר במקום הקנס על שנה."

סעיף 204 לחוק התכנון שבגינו הורשעו המערערים קובע כדלקמן:

"(א) המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, דינו – קנס או מאסר שנתיים, ובעבירה נמשכת – קנס נוסף מאסר נוסף שבעה ימים לכל יום שבו נמשכת העבירה לאחר שקיבל הנאשם הודעה בכתב מהוועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו.

(ב) המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בסטיה מהיתר או מתכנית, דינו – מאסר שנה אחת ובעבירה נמשכת קנס כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 28 (להלן – חוק העונשין), לכל יום שבו נמשכת העבירה לאחר שנמסרה לנאשם הודעה בכתב מהוועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו.

הפרשנות לעניין המאסר שניתן להטיל במקום קנס הינה כדברי כבוד השופטת אילה פרוקצ'יה ולפיה:

"המחוקק קבע במסגרת של זמן למאסר במקום קנס במגמה להגביל את משך תקופת המאסר מסוג זה, כאשר לענין זה נקבעו שני רפים עליונים:

לעבירות שעונש המאסר בצידן הוא שלוש שנים ומעלה – הגבול העליון עומד על שלוש שנים. אשר לעבירות שעונש המאסר בצידן נמוך משלוש שנים – הגבול העליון עומד על תקופת המאסר המירבית הקבועה לעבירה בגינה הוטל הקנס. מקום שהקנס מוטל בגין עבירה שלא נקבע לה עונש מאסר כלל, הרף העליון למאסר במקום קנס עומד על שנה אחת" (ע"פ 5023/99 יוסף חכמי נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, ניתן ביום 15.3.2001).