טובי נ' עיריית ירושלים - לישכה משפטית ואח'

פסק דין

התובע, מר טובי דרור, עבד בעיריית ירושלים משנת 1979 עד פרישתו לגמלאות בחודש 9/06.

ביום 29.7.08 הגיש התובע את התביעה בתיק עב 2657/08 בה ביקש לחייב את עיריית ירושלים לכלול בגמלתו תוספת משמרות קציני בטיחות בשיעור 15%. העירייה הגישה כתב הגנה בו הכחישה את זכאות התובע לתוספת הנתבעת.

סמוך לאחר הגשת כתב ההגנה, הגישה העירייה את כתב התביעה בתיק עב 3414/08, בו טענה שתוספת בשיעור 10% שמקורה בסיכום מיום 29.12.96, נכללה בטעות בשכרו של התובע מחודש 6/02 וכן בגמלתו (מאז פרישתו). העירייה הודיעה על ביטול תשלום התוספת בגמלת התובע החל מחודש 12/08 ותבעה השבת סכומי התוספת בשכרו ובגמלתו של התובע מחודש 6/02 ואילך, בסך כולל של 31,489.32 ₪.

כתוצאה מביטול התוספת על ידי העירייה מבקש התובע במסגרת תביעתו להורות לעירייה לשלם לו הפרשים בגין אי תשלום התוספת בשיעור 10% מאז ביטולה בחודש 12/08 ולהורות לעירייה לכלול אותה בעתיד בגמלתו.

הממונה על השכר הצטרף להליך. את עמדתו המקורית והמתוקנת נזכיר להלן.

רקע עובדתי

התובע החל את עבודתו כנהג באגף התברואה בעירייה. לימים שימש התובע כיו"ר ועד עובדי התברואה בעירייה.

בשנת 1996 מילא התובע תקפיד מפקח נפת צפון באגף התברואה. באותה עת כיהן כיו"ר ועד עובדי התברואה.

ביום 29.12.96 התקיימה פגישה אצל מנהל המינהל העירוני והמשנה למנכ"ל העירייה, בהשתתפות נציגי הנהלת העירייה, נציג הסתדרות הפקידים ונציגי ועד עובדי התברואה בראשות התובע. בפגישה ביקשה נציגות עובדי התברואה כי תשולם למנהלי עבודה ומפקחי נפות תוספת 10% עבור עבודה במשמרות בנפות מסויימות, ביניהן נפת צפון בה, כאמור, שימש התובע כמפקח נפה. בסיכום הפגישה מיום 29.12.96 נרשם כי "הנושא נבחן, וסכום לאשר את התוספת לעובדים המועסקים במשמרת שנייה, מהשעה 14:00 ועד 22:00 על פי רשימה שתתקבל על ידי מנהל האגף בלבד".

בפגישה של נציגי הנהלת העירייה וועד עובדי התברואה שהתקיימה ביום 5.6.97, דרש התובע, כיו"ר ועד עובדי התברואה, ליישם את הסיכום מיום 29.12.96 בדבר תוספת תשלום 10% למנהלי עבודה ומפקחים עבור עבודה במשמרות בנפות השונות. סוכם על תשלום התוספת למנהלי העבודה ומפקחי הנפות בתחולה מיום 1.1.97.

בהתאם לכך, ביום 15.7.97 ניתנה הוראה לשלם לעשרה עובדים (שהתובע ביניהם) תוספת עבור עבודה במשמרות. בפועל התוספת שולמה וכונתה "מקדמה ברוטו", ותשלומה לא נעשה כנגד דיווח כלשהו. בגין התוספת הופרשו על ידי העירייה 5% לקופת גמל.

מחומר הראיות עולה שכאשר ניתנת הוראה למחלקת השכר לכלול תוספת מסוימת במשכורתו של עובד, לתוספת משויך "סמל" של חברת מל"ם שהפיקה עבור העירייה את תלושי השכר. שם התוספת הנדונה בשיעור 10%, עליה סוכם ביום 29.12.96 וביום 5.6.97 וכן סמל התשלום בתלוש השכר עברו מספר גלגולים. כך למשל, ההוראה מיום 15.7.97 הייתה לשלם לעשרת העובדים הזכאים לתוספת "בסמל 1647". בפועל, ה"סמל" של התוספת היה 1710. לבסוף התוספת נכללה בגמלת התובע בשם תוספת "שעות בלתי רגילות" בסמל 4182.

בתצהירה של גב' שושנה ייתח, הממונה על פרישת עובדים בעירייה, מתוארת ההיסטוריה של שמות התוספת וה"סמל" שניתן לה ולגבי כל סמל פורטו בתצהיר מאפייני התוספת בסמל מסויים, קרי: האם מדובר בתוספת המותנית בדיווח, האם מדובר בתוספת פנסיונית. מעדותה של גב' ייתח בחקירה נגדית עולה כי המידע בדבר משמעות כל סמל (האם הוא מייצג תוספת פנסיונית, האם הוא מייצג תוספת המותנית בדיווח, האם היא תוספת גלובאלית) מרוכז בטבלה בכתב יד שאינה מפורסמת בקרב עובדי העירייה (פרוטוקול דיון מיום 23.6.11, עמ' 12, שורה 10). מעדותה של גב' ייתח לא ניתן לעמוד על שיטת האפיון של סמלים שונים ואיזה קשר, אם בכלל, מתקיים בין האפיון שניתן לכל סמל לבין תנאי הזכאות לתוספת שאותו סמל מייצג. עוד עולה מעדותה של גב' ייתח שסמלים מסוימים יצרו בלבול בקרב העוסקים בתפקידי כוח אדם בעירייה (לעניין זה העידה גב' ייתח לגבי סמל מסויים (1647) כי הגם שהוא מייצג תוספת "גלובלית" אשר אינה מותנית בדיווח, אין היא פנסיונית. הוסיפה גב' ייתח וטעה ש"הסמל הזה, במשך שנים רבות עיריית ירושלים היו נוהגים להשתמש בסמל הזה כל מיני תוספות, בשלב מסויים, היתה החלטה להפטר מהסמל מלם הזה כי נעשה בו שימוש להרבה מאד תוספות והוא יצר בלבול").

הכללת תוספת "שעות בלתי רגילות" בגמלת התובע אושרה על ידי הממונה על מינהל כ"א בעירייה ביום 2.3.08, על סמך ייעוץ משפטי.

כאמור, במסגרת כתב ההגנה של העירייה הודיעה העירייה כי התוספת נכללה בטעות בשכרו של התובע מחודש 6/02 ובגמלתו והעירייה הפסיקה את תשלום התוספת החל מ-12/08 (במכתב מנהלת תחום פרישה לתובע מיום 1.12.08) ותבעה השבתה מחודש 6/02 כאמור. בעניין זה נוהל הליך זמני במסגרתו נדחתה בקשת התובע לצוות על העירייה להמשיך ולשלם לו את התוספת עד למתן פסק דין בהליך. נציין כי בדחיית הבקשה הסתמך בית הדין על טענת העירייה כי התוספת לא שולמה בפועל לתובע ערב חתימת ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99, טענה שהעירייה מודה שאינה נכונה.

התובע קיבל מינויים שנתיים לשמש "קצין בטיחות אגפי" לשנים 1995, 1996, 1997, 1998 ו-1999. בכתבי המינוי אשר חודשו בכל שנה ונתחמו לשנה קלנדרית, צוין כי בתקופת המינוי יהיה התובע זכאי לתוספת בשיעור 15% (אנו ערים להכחשת התובע בעדותו את קבלת כתבי המינוי אך הכחשת התובע אינה מקובלת עלינו). משנת 2000 ואילך לא שולמה לתובע התוספת הנדונה.

בעקבות כתב אישום שהוגש נגד התובע הוא הושעה מעבודתו החל מיום 12.5.02 ועד סמוך לפני פרישתו. בתקופת השעייתו נוהל בין התובע לבין העירייה מו"מ לפרישת התובע. הממונה על השכר אישר את תנאי פרישתו של התובע בהתאם לפירוט שנכלל במכתבה של הממונה על פרישת עובדים לב"כ התובע מיום 7.5.06. במכתב זה נאמר ש"תוספת 15% קציני בטיחות – אינה מהווה מרכיב פנסיוני (ניתן פסק דין לאחרונה בנושא) ולכן מרשך אינו זכאי לה".

אכן, אין מחלוקת שתוספת 15% לקציני בטיחות לא נכללה בגמלת התובע.

תביעת התובע לתוספת 15% קציני בטיחות