טובול נ' אלמליח

פסק דין

רקע וטענות הצדדים:

1.המשיב טען בתביעתו כי הועסק על ידי המבקש כנהג משאית להובלת סחורה למשך שלושה חודשים. בחודש ספטמבר בשנת 2004, במסגרת אחת הנסיעות אשר ביצע לצורך עבודתו עבר תאונת דרכים. למשיב חוב לחברת הביטוח "הפניקס" בגין הנזקים שנגרמו מן התאונה, ומכאן הוא תבע את המבקש בבית המשפט לתביעות קטנות בגינו.

המבקש העלה בכתב הגנתו בבית משפט השלום מספר טענות מקדמיות: היעדר יריבות מאחר ולא הוא זה אשר העסיק את המשיב, אלא חברת אמיליה מפעלי מזון בע"מ (להלן:"חברת אמיליה"); כי בגין אותה תאונה ניתן זה מכבר פסק דין בבית המשפט בתל אביב במסגרת תובענה בה המבקש והמשיב היו נתבעים; כי התביעה נגד המבקש נדחתה ואילו התביעה נגד המשיב התקבלה, ככול שידוע למבקש, משזה לא טרח להתגונן; וכי ניתן פסק דין בהיעדר הגנה על מלוא סכום התביעה. לפיכך, המשיב מנוע מלתבוע בגין אותו עניין מחמת מעשה בית דין. כמו כן, מדובר בתאונה שארעה בשנת 2004 כאשר פסק הדין בבית המשפט בתל אביב ניתן לא יאוחר מחודש מאי 2005, ועל כן מדובר בתביעה שהתיישנה. בנוסף, היות והמשיב תובע החזר במסגרת יחסי עובד מעביד, הרי שהסמכות העניינית נתונה לבית הדין לעבודה.

2.בדיון שהתקיים ביום 11.2.2013 הורה בית המשפט קמא לבקשת המשיב על מחיקת התביעה, על מנת שהמשיב יוכל להגיש את התביעה מחדש נגד חברת אמיליה שהיא זו אשר העסיקה אותו בפועל (להלן: "ההחלטה הראשונה"). חרף זאת, למחרת- ביום 12.2.2013, יצאה תחת עטו של בית המשפט קמא החלטה חדשה (להלן: "ההחלטה החדשה"), אשר ביטלה את ההחלטה הקודמת. בהחלטה החדשה ציין בית המשפט כי לאחר ששקל הדבר שוב, מצא שנגרם למשיב עוול בכך שבית המשפט שכנעו למחוק את התביעה, ועל כן החליט לבטל את ההחלטה הראשונה בה הורה על מחיקת התביעה (זאת לנוכח סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות לסטות מסדרי הדין) ומכאן קבע דיון נוסף בתביעה.

3.ביום 18.2.2013 התקיים דיון נוסף בתביעה שלאחריו נתן בית המשפט פסק דין ובו קבע כי הוא מאמין למשיב ומקבל את גרסתו; כי המשיב עבד בחברת אמליה וכי המבקש, בנו של בעלי חברת אמיליה, הוא שנתן למשיב הוראות במסגרת עבודתו; כי קיבל את עמדת המשיב שלאחר קרות התאונה נתבע המשיב ע"י חברת הביטוח; כי המבקש הבטיח לו כי יטפל בעניין בעוד שעורכי הדין של המבקש אמרו לו כי אינם יכולים לייצגו, וכי לימים ניתן פסק דין בהיעדר הגנה, לאחר שהמשיב לא התגונן והמבקש נמחק מכתב התביעה בהסכמת חברת הביטוח. לפיכך קבע בית המשפט קמא, כי המשיב פעל ברשלנות אשר בעקבותיה ניתן כנגדו פסק דין בהיעדר הגנה, אך גם המבקש תרם לכך כאשר ציין בפניו כי העניין יטופל, ומכאן חייב את המבקש לשלם למשיב סך של 8,000 ₪.

כנגד פסק דין זה מוגשת בקשת רשות הערעור שלפני.

4. בבקשת רשות הערעור יוצא המבקש חוצץ נגד החלטת בית המשפט לבטל את ההחלטה הראשונה למחיקת התביעה, וכי שגה בית המשפט כאשר ביטל מיוזמתו החלטה קודמת בה הורה על מחיקת התביעה, ובכך גרם עוול למבקש ופעל בניגוד לכלל של סופיות הדיון בעודו נוטל סמכות מהותית של ערכאת ערעור ופוגע בצדק ובמראית פני הדברים. עוד טען כי החלטת בית המשפט חורגת מסמכותו, שכן בית המשפט נעדר סמכות לתקן את טעותו גם אם סבר שטעה וזאת לאחר שקם מכיסאו. לגוף פסק הדין טען המבקש, כי טעה בית המשפט כאשר חייב אותו באופן אישי, שכן קיים היה מעשה בית דין על פי פסק הדין שניתן בתביעה זו זה מכבר, כי למשיב אין כל יריבות עימו, ואף בית המשפט לתביעות קטנות נעדר סמכות עניינית. כמו כן טען כי התביעה התיישנה.

5.בדיון שהתקיים בפני ביום 16.6.13, הגיב המשיב בעל פה לבקשת רשות הערעור, זאת לאחר שלא הגיב בכתב למרות מספר החלטות שניתנו בעניין זה. המשיב חזר על טענותיו כפי שנטענו בפני בית המשפט קמא, תוך שהדגיש כי על אף שהוא עבד בחברת אמיליה, הוא התנהל באופן אישי אל מול המבקש ולכן תבע אותו באופן אישי וכי המבקש הוא שנתן לו להבין שהדברים יסתדרו. עוד ציין כי לא טיפל בעניין הגשת כתב ההגנה וביטול פסק הדין בשל סיבות אישיות והיותו בהליכי גירושין, כי החוב שיש לו אשר תפח עם השנים גבוה מאוד, וכי התביעה לא התיישנה.

ב"כ המבקש מנגד חזר על טענותיו להעדר סמכות לביטול ההחלטה ,טען כי המשאית הייתה מבוטחת ועברה טסט בניגוד לדברי המשיב, כאשר המשיב עצמו הוסיף כי המדובר היה בתאונה בא נגרם נזק קטן וניתן היה לפצות הנהגת ולסיים העניין, כי המשיב הוא שלא עשה כן ומכאן התגלגל העניין.

למחרת הדיון הגיש המשיב לתיק בית המשפט את פסק הדין של בית המשפט השלום בתל אביב אשר ניתן ביום 28.7.2005 לתמיכת טענות שהתביעה לא התיישנה.

דיון והכרעה:

6.תכליתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא למנוע מן האזרח הפשוט את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה במסלולים המקובלים, על ידי הליך מהיר ולא יקר, וזאת בעוד שהגשת תביעה במסלולים הרגילים לעיתים אינה כדאית בשל סכום התביעה הנמוך אל מול עלות ניהול ההליך. בתי המשפט לתביעות קטנות נועדו אף למנוע את הצפתם של בתי המשפט בתביעות בסכומים קטנים על ידי ניהול ההליך בצורה מהירה ויעילה [ראה רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177, עמ' 191 (1994) וכן רע"א 5711/08 רשל פרטוק נ' סול טורג'מן בע"מ (17.9.09); רע"א 7711/06 המכללה המשותפת בע"מ נ' שרית מנדל (18.1.07)].

6.כמו כן נקבע, כי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות יהיה ברשות (סעיף 64 לחוק בתי המשפט). על כן ובשים לב למיוחדות ההליך ואופן הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות נקבע, כי בקשת רשות ערעור לא תתקבל כדבר שבשגרה, אלא מקום בו ישנה טעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה, או סוגיה עקרונית שבאה לא אחת לפתחו של בית משפט לתביעות קטנות.

7.במקרה דכאן, לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט קמא, בכתבי הטענות, ובבקשת רשות הערעור מצאתי כי יש מקום לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור, שכן מקרה זה נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית המשפט שלערעור, לאור הכשלים המתעוררים בהליך כולו ובפסק הדין כפי שיפורט להלן:

א)ביטול ההחלטה מיום 11.2.13- שגה בית המשפט קמא כאשר מצא להורות - מיוזמתו וללא שהתבקשה כלל התייחסותו הצדדים - על ביטולה של החלטה קודמת בה הורה על מחיקת התביעה, כאשר הוא שואב סמכות זו לכאורה מכוח סעיף 62 לחוק בתי המשפט.

סעיף 62 לחוק בתי המשפט קובע, כי לבית המשפט לתביעות קטנות הסמכות והיכולת לסטות מדיני הראיות ומסדרי הדין הנהוגים בהליכים רגילים.
ביטול החלטה המוחקת תביעה לאחר שבית משפט קם מכיסאו, לא בא בגדר סדרי דין או דיני ראיות. נראה כי הסמכות הנתונה לבית משפט לתביעות קטנות לסטות מסדרי דין הנהוגים בהליכים רגילים, לא באה על מנת להוסיף לו באופן מיוחד, סמכויות מהותיות שאין עניינן סדרי דין, כמו ביטול החלטה קודמת על מחיקת התביעה והפיכתה על פניה - סמכות הנתונה לערכאת הערעור. הדברים נכונים ביתר שאת, כאשר ביטול ההחלטה על מחיקת התביעה - אשר ניתנה במעמד הצדדים לאחר דיון בו הם נשמעו ונכחו - נעשתה ללא שהתבקשה כל תגובה מהם ובהיעדרם.

ביטול החלטה מיוזמת בית המשפט, במיוחד כזו המסיימת הליך כמו מחיקת תביעה, נראה כי ראוי שיהיה מצומם, שכן הוא עומד לכאורה בניגוד לעקרון סופיות הדיון. לא נראה כי בעניין זה קיים שוני בין בית משפט לתביעות קטנות לבין ערכאה אחרת מבחינת עקרון סופיות הדיון.

ב)היעדר יריבות וחוסר סמכות עניינית - בית המשפט קמא לא דן למעשה בטענת המבקש בדבר העדר יריבות בינו לבין המשיב, שכן המשיב היה מועסק באותה התקופה על ידי חברת אמיליה, אשר הינה אישיות משפטית נפרדת. בית המשפט נמנע מלברר את הטענות לעומקן ולא נתן טעם מדוע, למרות שסבר בתחילה כי טענת העדר יריבות מצדיקה מחיקת התביעה, ובאיזה אופן, הוסר מכשול זה. חרף האמור, חייב בית המשפט את המבקש במסגרת פסק הדין לפצות את המשיב, לאחר שקבע כי המבקש הוא אשר נותן הוראות למשיב במסגרת עבודתם בחברת אמיליה. אף בדיון בפני חזר וטען המשיב, כי המבקש הוא שראיין וקיבל אותו לעבודה והוא שנתן לו הנחיות. יודגש, אף אם כך הם פני הדברים, עדיין אין בעובדה שהמבקש עבד בחברה ונתן הוראות למשיב, כדי ליתן מענה לטענת המבקש בדבר העדר יריבות לאור כך שיחסי עובד מעביד התקיימו עם חברת אמיליה, היא זו שהעסיקה את המשיב, ובמסגרת עבודתה אצלה ארעה התאונה.