טובול חומרי בנין(1990)

פסק דין

לפני תביעה לתשלום מכוח חתימה על כתב "התחייבות לשיפוי". הנתבעת 2 טוענת כי חתימתה הושגה תוך הטעיה ותרמית, ושהיא פטורה מכל תשלום גם מכוח דיני הערבות.

רקע עובדתי:

התובעת היא חברת המספקת חומרי בניין, ושירותים שונים בתחום הבניה.

הנתבעת 1 (להלן: "חברת דיאר) היא חברה שכיום כבר אינה פעילה, אך נהגה בשעתו לרכוש מאת התובעת מוצרים ושירותים שונים.

הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת" ) עבדה בחברת דיאר כשכירה, וזאת בתפקיד מזכירה. במסגרת תפקיד זה הנתבעת ביצעה בשמה של חברת דיאר הזמנות מספקים שונים, ובתוכם גם התובעת.

ביום 30.9.03 חתמה חברת דיאר, באמצעות מנהלה מר יוסף גורדאת על הסכם מסגרת המסדיר את נוהלי רכישת הסחורה ואופן התשלום עבורה. במסגרת הסכם זה נקבע כי התמורה בגין הסחורה תשולם בתנאי אשראי של שוטף + 60 יום. בנוסף נקבע כי היה והתמורה לא תשולם במועד ישא הסכום ריבית פיגורים על פי הנהוג בגין חריגה ממסגרת אשראי בחשבונות חח"ד בבנק הבינלאומי.

בדף השני והאחרון של ההסכם מצויה "התחייבות לשיפוי" ועליה חתמו, במועד שנוי במחלוקת, גם יוסף גורדאת וגם הנתבעת. התחייבות זו נוסחה באופן הבא:

"אני הח"מ מתחייב בזאת לשלם לכם בתוך שלושה ימים מדרישתכם הראשונה כל סכום הנקוב בדרישתכם בלא שיהיה עליכם לבסס את דרישתכם, ובלא שיהיה עליכם לפנות תחילה למזמין.

ידוע לי כי התחייבות זו הינה התחייבות לשיפוי כהגדרתה בסעיף 16 לחוק הערבות, תשכ"ז 1967" (להלן: "ההתחייבות).

על פי כרטיס הלקוח של התובעת ביום 23.7.06 עמדה יתרת חובה של חברת דיאר על סך של 77,415 ₪. חוב זה נובע משתי המחאות של חברת דיאר, שחזרו בהעדר כיסוי והיו מיועדות לפירעון ביום 15.7.06. בתוספת ריבית פיגורים עמד החוב הנטען נכון ליום 30.4.07 על סך של 91,340.81 ₪.

ההליכים בתיק:

התובעת הגישה ביום 25.9.07 תביעה בסדר דין מקוצר כנגד חברת דיאר והנתבעת. כנגד חברת דיאר ניתן פסק דין בהעדר הגנה, ואילו הנתבעת הגישה בקשת רשות להתגונן.

רשם בית המשפט דחה את בקשת הנתבעת, ונתן אף כנגדה פסק דין.

החלטה זו נהפכה בערעור על ידי כב' השופט סגל, וניתנה לנתבעת רשות להתגונן. כתב ההגנה הוגש על ידה ביום 24.3.10.

טענת "לא נעשה דבר" :

הנתבעת טענה בכתב ההגנה, כמו גם בסיכומיה, כי הוטעתה על ידי נציג של התובעת, אשר אמר לה כי חתימתה נדרשת רק לצורך אישור הזמנות בשמה של חברת דיאר. בתצהירה ובחקירתה הנגדית התברר כי גירסתה מורכבת יותר, שכן הנתבעת טענה שכלל לא קראה את ההתחייבות. אם לא די בכך הרי שהנתבעת טענה כי מר ג'ורדאת אינו יודע קרוא וכתוב בעברית, ועל כן היא מילאה את פרטיה ופרטיו בעת החתימה על ההתחייבות, אך לא קראה אותה.

התובעת שמה דגש רב בסיכומיה על כך שהנתבעת מעלה טענת "לא נעשה דבר" -non est factum, ושדינה של טענה זו להדחות. הנתבעת באמצעות בא כוחה טענה בסיכומיה כי לא לכך כיוונה, וניסתה לטשטש את טענתה כי כלל לא קראה את ההסכם. לא בכדי הנתבעת לא עמדה על טענה זו, שכן ההלכה הפסוקה קובעת כי:

כאשר אדם חותם על מסמך מבלי לדעת על מה הוא חותם, יש ביכולתו לטעון כי המסמך החתום אינו המסמך שלו. מבחינתו, "לא נעשה דבר". מסמך כזה נחשב למסמך בטל. "הבטלות מושתתת על ההנחה הבסיסית של דין החוזים, והיא שהחוזה הוא פרי יצירת הצדדים. אם אין הצד הנוגע בדבר מסוגל בכלל ליצור חוזה, אם אינו יודע מה הוא עושה, הרי שלא נוצר חוזה כלל" (כהן ופרידמן, חוזים (ירו', 92') 686; "כהן ופרידמן"). מצב זה מתקיים רק כאשר קיים הבדל דרסטי בין אמונתו של החותם לגבי המסמך עליו הוא חתם, לבין המסמך שנחתם בפועל ( Gallie v. Lee [1970] 3 All ER 961). בכל מקרה, טענה זו, המכונה גם "הלכת האפסות", איננה עומדת למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם....(ה"פ(י-ם) 684/97 אילנה אוגלי נ' אביב שני חברה לשירותים כלכליים בע"מ, (פורסם בנבו ביום 2/3/03) וראה גם ע"א 779/87 נח בליט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מד(3) 304, בעמ' 311).

משכך, ומשבחרה הנתבעת לעצום עיניה ולא לקרוא או לשאול שאלות בדבר המסמך עליו הינה נדרשת לחתום, ויתרה מכך אף לגרסתה היות ומר ג'ורדאת אינו יודע קרוא וכתוב, הרי שחובתה לקרוא המכתב ולא להתעלם מהכתוב בו – הינה מוגברת. משכך אינני יכולה לקבל את הטענה של הנתבעת לפיה "לא נעשה דבר".