טבקולי ואח'

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בימ"ש קמא.

הערעור נסוב על הכרעת הדין וגזר הדין.

נגד המערערים הוגש כתב אישום שעניינו עבירות של ביצוע עבודות בנייה ללא היתר כחוק – עבירה לפי סעיפים 145 ו- 204 (א) לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה- 1965 ולתקנות התכנון והבנייה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז- 1967.

על פי עובדות כתב האישום, יצקו המערערים קירות בטון מעל תקרת בטון קיימת, בנו קירות בלוקים ומעל הקירות יצקו תקרה מבטון. כך נוצרה תוספת בנייה בשטח של 48.6 מ"ר.

המערערים הורשעו לאחר שמיעת ראיות וגזר הדין כולל רכיבים של צו הריסה, קנס ותשלום אגרה ותשלומי חובה.

המערערים הגישו משנה סדורה של טיעונים בכתב לערעור.

המערערים טוענים כי פסק הדין ניתן בהעדרם ועל כן הוא "פסול" על פי תקנות סדר הדין. כן הם טוענים כי יומם לא ניתן להם בבית המשפט משום שמספר עדים הוזמנו כדין ומשלא הופיעו לא נעתר בית המשפט להוציא צו הבאה נגדם. עוד טוענים המערערים כי מטעמים של "חובת הצדק" יש לבטל את כתב האישום נגדם, בכלל טענה זו הם טוענים לאפליה. המערערים חותמים את טיעוניהם בבקשם מידת הרחמים משום שאין לחובתם עבר פלילי והם נקלעו לאירועים נשוא כתב האישום , בעל כרחם.

בא כח המדינה טענה בעל פה וציינה כי כל טענות המערערים נשקלו ונבחנו על ידי בימ"ש קמא ובדין נדחו.

בישיבה שהתקיימה ביום 05.01.11 הסבתי תשומת לב המערער 2 , שהיה הדובר העיקרי והיחידי, כי כל טענותיו מקומן להליך המנהלי ולא להליך הפלילי. המלצתי לו להיעזר בשירותי עו"ד אך הוא סירב לעשות כן. המערער אף הפתיע בשעה ששינה חזית וטען כי "אינני בעל הדירה ולא אני בניתי". ראה שורה 13 לפרוטוקול מיום 05.01.11.

הואיל והמערערים לא היו מיוצגים, הפשלתי שרוולים ובחנתי את תיק בימ"ש קמא מסמך אחר מסמך, החלטה אחר החלטה. לצערי, אין מנוס מהקביעה כי אין כל ממש בערעור ואחת דינו להידחות .

בראש הדברים יש לציין כי התשתית העובדתית אינה שנויה במחלוקת. המערערים היו מיוצגים על ידי עו"ד אשר צמצם את יריעת המחלוקת לטענת הגנה מן הצדק.

בישיבה מיום 04.11.07 הצהיר ב"כ המערערים בזו הלשון: "הנאשמים מודים בעובדות הבנייה. העובדות של כתב האישום נכונות. השכנים בקומה ראשונה ושנייה, שאותם ביקשתי לזמן, הם בנו ללא רישיון, הם בנו את הקומה הראשונה והשנייה והגישו בקשה לרישיון לגבי קומה ראשונה ושנייה, למרות שלפי התב"ע צריך להגיע לפי שלושת הקומות... שני השכנים קיבלו רישיון בדיעבד. לא הוגש כתב אישום למרות שהם בנו ללא רישיון. הטענה היא של הגנה מן הצדק". (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 10-14).

המערער עצמו החרה החזיק אחרי בא כוחו כהאי לישנא: "כפי שציין בא כוחי, אנו מודים בעובדות הבנייה ולא בעובדות כתב האישום, אנו טוענים להגנה מן הצדק". (שורות 17-18). גם בסיכומים חזר ואישר בא כח הנאשמים כי הם טוענים להגנה מן הצדק משום שקיימת אפליה.

לא כאן המקום לפרט מדוע לא קיבלו המערערים היתר בנייה. המערער 2 שהינו בנה של מערערת 1, אדם דעתן כפי שהתרשמתי ממנו, מודע היטב לזכויותיו ומודע לא פחות לאפיקים מהם יוושעו הוא ואימו אם בכלל. כוונתי, לאפיק המנהלי.

למעלה מן הדרוש פרטה כב' השופטת גזית בהכרעת הדין את השתלשלות העניינים באשר לסוגיה של אי מתן היתר למערערים. העדים, הנוגעים לנושא התכנון, הופיעו בפני בימ"ש קמא והבהירו דבר דבור על אופניו על שום מה לא ניתן למערערים היתר.

באשר לעד מר לסקר, אשר לא הופיע למספר ישיבות ובא כח המערערים ביקש דחיית הדיון על מנת לזמנו פעם נוספת. העד משמש יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. עדותו היתה אמורה להתייחס למישור התכנוני. מקומם של השיקולים אינו להליך הפלילי. בימ"ש קמא נהג ברוחב לב ובאורך רוח במערערים בשעה שאיפשר זימונם והעדתם של עדים הנוגעים למישור התכנוני ובהם יו"ר וועדת משנה לתכנון ובנייה ועדים נוספים. על כן ,לא נגרם כל נזק מאי העדת מר לסקר, יו"ר הוועדה המחוזית.

יש עוד לציין כי המערערים פנו לערכאות במישור המנהלי.

אין ביכולתי ואין בסמכותי לשנות תב"ע או ליתן למערערים היתר בנייה.

המערערים לא ביצעו את המוטל עליהם על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ופניותיהם, גם לבג"ץ, לא נענו.