טבאש נ' משרד הבריאות/המשרד הראשי

פסק דין

העותר ביקש מן הועדה המקומית לתכנון ולבניה היתר ל"שימוש חורג במבנה מגורים לג'קוזי וחדרי מסאג'". הועדה המקומית הפנתה את העניין למשיב, על מנת שיתן את דעתו לבקשה (ככל הנראה בגדרה של תקנה 22 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970). המשיב לא נתן את המלצתו, ולכן דחתה הועדה המקומית את הבקשה ליתן היתר. על רקע זה הגיש העותר את עתירתו כנגד המשיב, ובה הוא מבקש לשכנע, כי לא היה מקום לעמדתו.

המשיב הניח לפניי בקשה לסילוק על הסף של העתירה, ובה הוא טוען, כי על העותר היה להפנותה כנגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה, שהרי היא שנתנה את ההחלטה, ומכל מקום היה עליו להגיש ערר על החלטתה, ומשהעותר לא עשה כן יש לראותו כמי שלא מיצה הליכים בטרם פנה לבית משפט לעניינים מינהליים.

בתגובה טען העותר, כי את עתירתו הפנה בתחילה גם נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה, אלא שלאחר שיחה עם בא כוחה הוא בחר למוחקה, כיוון שהיא, מצידה, מסכימה למתן ההיתר, אלא שהמשיב מתנגד לו. מטעם זה גם לא היה מקום להגשת הערר.

דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל. ההחלטה אותה מבקש העותר לתקוף היא החלטתה של הועדה המקומית לתכנון ולבניה, שבחרה לאמץ את חוות דעתו של המשיב. על כן – יריבתו הנכון של העותר הינה הועדה המקומית לתכנון ולבניה. אלא שטעם זה לבדו לא היה די בו כדי להצדיק סילוק העתירה על הסף, כי אם – לכל היותר – להפנות את העותר להוספת הועדה המקומית כצד נוסף (גם אם עיקרי). הטעם בגינו יש לסלק את העתירה נעוץ בכך, שהעותר לא מיצה הליכים בטרם הגשת העתירה, והדברים מכוונים לכך שהעותר לא הגיש ערר על החלטת הועדה המקומית. ההסבר שנתן, כאילו הועדה המקומית אינה מתנגדת למתן ההיתר, איננו מצדיק את אי הגשתו של הערר. במסגרת הערר יש בידי העותר לשכנע את ועדת הערר, כי הועדה המקומית שגתה כאשר סרבה ליתן היתר, כשהיא נסמכת על עמדתו של המשיב. על כן היה עליו להגיש ערר, ומשלא עשה כן יש לראותו כמי שלא מיצה הליכים בטרם הגיש עתירתו, ומכאן שיש לסלק את העתירה על הסף.

סוף דבר – הנני מוחק את העתירה. לפי נסיבות העניין לא מצאתי ליתן צו להוצאות.

ניתן היום, י"ב תשרי תשע"ב, 10 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: