טאפש נ' מועצה מקומית בית ג'ן

פסק דין

א.בפניי בקשת הנתבעת לפי סעיף 9 של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, לאשר את הודעת החדילה שהיא הגישה.

התובע הוא תושב הכפר בית ג'ן, מחזיק בדירת מגורים בתחום השטח המוניציפאלי של הנתבעת, ומחויב בתשלום ארנונה כללית ותשלומי חובה אחרים בגין הנכס שבהחזקתו.

ב. בתביעתו של התובע, שהוגשה ביום 7.4.13, שאותה מבקש התובע לאשר כתובענה ייצוגית, נטען, שבמהלך השנתיים שקדמו להגשת תביעתו הוא שילם, מזמן לזמן, תשלומי חובה לנתבעת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וזאת לכאורה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות"). בהתאם לחוק זה מתווספים לחובות שבפיגור הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן וכן ריבית בשיעור חודשי של 0.75% לחודש, משמע, 9% לשנה ו – 18% לשנתיים.

ואולם, כך טוען התובע, הנתבעת פעלה בניגוד לחוק, והיא נהגה ונוהגת לשערך ולחייב את התובע ואת חברי הקבוצה שהוא מבקש לייצג, לפי שיטת "ריבית דריבית" משמע, הנתבעת מוסיפה מידי חודש ריבית על הקרן בתוספת הריבית שכבר נצברה בתחילת החודש באופן שהריבית השנתית מגיעה לכדי 9.38% לשנה (במקום 9%) ול – 19.64% לשנתיים (במקום 18%).

יתר על כן, לפי חוות דעתו של רואה החשבון מחמוד מג'דוב גובה הנתבעת מחברי הקבוצה ריבית שנתית בשיעור של 12%, משמע, בחריגה של 3% לעומת המותר.

ג.הקבוצה שאותה מבקש התובע לייצג מורכבת, לטענתו, מן הנישומים בתחום שיפוטה של הנתבעת שחויבו בריבית פיגורים עבור תשלומי חובה שלא שולמו בזמנם ב-24 החודשים עובר להגשת התביעה. לטענת התובע, סכום התביעה האישית שלו מסתכם ב-200 ₪ וסכום התביעה הייצוגית מסתכם ב-300,000 ₪.

ד.התובע טוען, שמתקיימות בעניינו העילות של עשיית עושר ולא במשפט, והפרת חובה חקוקה, וכי על הנתבעת להחזיר לו ולחברי הקבוצה, את סכום ריבית הפיגורים שגבתה שלא כדין בשנתיים שקדמו להגשת התביעה. כן עותר התובע לסעד הצהרתי, שיורה לנתבעת לבטל את כלל החיובים שרשומים בפנקסי המועצה וטרם שולמו, וכן לעדכן את חובותיהם של הנישומים לפי ריבית רגילה, ולא ריבית דריבית כנהוג על ידי הנתבעת.

התובע מציין, שבשלב זה עדיין אין ברשותו נתונים לגבי היקף החובות וגבייתם בשנת 2011 ובשנת 2012 וניתן להניח שהנתונים המדויקים נמצאים ברשות הנתבעת.

ה.ביום 1.8.13 הגיש בא כוחה של הנתבעת הודעה על ייצוג וכן בקשה להארכת מועד בציינו, כי הכנת התשובה נמצאת בשלבים סופיים ותוגש עד 20.8.13 ולכן התבקש בית המשפט להאריך את המועד להגשת תגובתה עד 20.8.13. בהחלטתי מאותו יום אִפשרתי לב"כ התובע למסור את עמדתו ביחס לבקשת הנתבעת.

ו.ביום 2.8.13 הגיש בא כוח התובע בקשה בה ציין כי לפי החלטת בית המשפט מיום 9.4.13 היה על הנתבעת למסור את תגובתה לכל המאוחר עד 25.7.13.

מציין בא כוח התובע, כי רשויות מקומיות שהוגשו נגדן תביעות דומות, הגישו הודעות חדילה ולכן היה צפוי שהנתבעת תגיש הודעת חדילה בטרם המועד שנקבע. הנתבעת קיבלה את התובענה ביום 22.4.13 (לפי אישור מסירה) ולכן היה עליה להגיש הודעת חדילה עד 22.7.13 בהתאם למועד שבסעיף 9(ב) לחוק.

מכאן, עתירת בא כוח התובע, כי בית המשפט יאשר את התובענה כייצוגית, ומאחר וחלף המועד להגשת התגובה לא ניתן לאשר, לדעת בא כוח התובע, את בקשת הנתבעת שהגישה את בקשתה למתן ארכה משהמועד כבר חלף. מכל מקום, בקשה מסוג זה יש להגיש בטרם חלוף המועד ולא לאחריו.

ז. בהחלטתי מיום 4.8.13 קבעתי, כי תגובת הנתבעת ביחס לבקשת האישור תוגש לא יאוחר מיום 14.8.13. ואכן, ביום 14.8.13 הגישה הנתבעת מסמך שכותרתו כתב תשובה/כתב הגנה, וכן נאמר בכותרת, כי מדובר בהודעה בהתאם לסעיף 9(ב) של חוק תובענות ייצוגיות.

ח.בסעיף 1 של ההודעה נאמר, שבכפוף לכך שמשרד הפנים לא יתנגד להודעה מודיעה הנתבעת, שהיא החליטה לחדול משיטת גביית ריבית דריבית בעניין תשלומי החובה שלגבי כל פיגור בתשלומם חל חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980, כך שהנתבעת תעמיד את שיערוך החוב שבפיגור על 9% לשנה, במקום 9.38% כפי שנוהגת לעשות החברה לאוטומציה נכון להיום.

נטען בהודעה, כי הנתבעת נקטה בפעולה זו נוכח העובדה שמשרד הפנים ומרכז השלטון המקומי טרם נתנו את דעתם סופית לעניין זה.

ט.הנתבעת מציינת, שהיא מסכימה למסור הודעת חדילה בכפוף לאישור משרד הפנים. הנתבעת עותרת למתן פסק דין שיהא מותנה באישור משרד הפנים, אשר יוגש לבית המשפט תוך תקופה שתיקבע על ידי בית המשפט. ככל שמשרד הפנים לא יודיע על התנגדותו להודעת הנתבעת כי אז ייכנס פסק הדין לתוקף.

עוד נאמר בהודעה, כי הנתבעת פנתה בימים האחרונים אל החברה לאוטומציה האחראית לעריכת החישובים, לצורך חישוב האמור לעיל, כמפורט בתצהירו של גזבר הנתבעת, מר האדי סעד. שיטת החישוב החדשה תיכנס לתוקף החל מיום 1.9.13.

י.הנתבעת מציינת, כי החברה לאוטומציה מתנהלת מול מרכז השלטון המקומי, ביחד עם משרד הפנים, והחישובים שנערכים על ידה מאושרים ממילא על ידי שני הגורמים הנ"ל. הנתבעת טוענת, שלמרות פסיקתם של בתי המשפט, כעמדתו של התובע בתובענה זו, לא מצא משרד הפנים להתערב בעניין ולהוציא הנחייה כוללת ביחס לשיטה בה יש לנקוט בעניין חישוב הריבית. לטעמה של הנתבעת, ראוי היה לצרף לבקשה גם את משרד הפנים ואת מרכז השלטון המקומי משום שגורמים אלה הם האחראים ישירות לדרך חישוב הריבית הנהוגה בחברה לאוטומציה. צירופם יכול היה למעשה להביא לסדר בכל הרשויות המקומיות הנוקטות בשיטת החישוב של "ריבית דריבית" וכך היו נחסכות תובענות ייצוגיות רבות, דבר שהיה, בסופו של יום, מביא לחיסכון הן להוצאות והן לזמן שיפוטי יקר.

יא.הנתבעת מוסיפה, כי היא סבורה שבמקרה זה אין התובע זכאי לגמול ושכר טרחת עורך דין, הואיל והוא מעולם לא פנה לנתבעת בעניין, ואילו היה פונה הייתה פנייתו נענית בחיוב נוכח פסקי הדין שכבר ניתנו בעניין.