טאהא נ' אחמד ואח'

פסק דין

תביעה בגין נזקי רכוש עקב תאונת דרכים.

לטענת התובע ביום 10.8.12 חנתה מכוניתו בצד המדרכה כאשר רכב נהוג בידי הנתבע 1 פגע בה וגרם לה נזק. התובע צירף חוות דעת של שמאי וכן חשבונית המפרטת את התיקון ועלותו.

הנתבע הגיש כתב הגנה מטעמו במסגרתו הודה בכל טענות התובע.

הנתבעת הנה מבטחת רכב הנתבע בביטוח מקיף. הנתבעת הגישה כתב הגנה נפרד מהנתבע וטוענת כי הנתבע מסר לה נתונים כוזבים וכי נזקו של התובע לא נגרם בשל אירוע תאונתי בו היה מעורב רכב הנתבע. על כן דחתה את תביעתו.

קיימתי דיון במסגרתו שמעתי את הנהגים וחוקר מטעמה של הנתבעת ובאתי לכלל מסקנה כי התובע לא הוכיח כי הנזקים הקיימים ברכבו מקורם בתאונה עליה העיד הנתבע. להלן נימוקיי.

התובע מודה כי לא ראה את התאונה, אלא היה בבנק עת נגרמה. ביחס לאופן קרות התאונה העיד הנתבע בלבד. לטענת הנתבע התאונה ארעה עת נסע במהירות 50-60 קמ"ש (נ/4) ורכב שבא מולו גרם לו לסטות ימינה. עיינתי בתמונות שני הרכבים ולא מצאתי שקיימת התאמה אפשרית בנזקים, המובילה למסקנה שמדובר בתאונה אחת שגרמה לנזקים אלו. על פי הטענה, רכב התובע חנה במקביל למדרכה הימנית והנתבע פגע בו מאחור. הנזק ברכב התובע הנו בצד האחורי הימני (הקרוב למדרכה) ואין כל נזק ביתר הפגוש. הנזק ברכבו של הנתבע הנו מצד שמאל קדימה.

על פני הדברים עולה כי אם אכן נכונה גרסת הנתבע ובשל שסטה ימינה פגע ברכב התובע, היה אמור רכבו לפגוע בצד השמאלי של רכב התובע ולמצער במרכזו. בכל מקרה אינני רואה אפשרות שרכב הנתבע פגע דווקא בצד ימין של רכב התובע ובו בלבד. על מנת להגיע למסקנה כי נזקי שני הרכבים נגרמו בתאונה אחת, יש צורך לקבוע כי הנתבע סטה ממסלולו כמעט 90 מעלות ימינה כך שרק החלק השמאלי ברכבו פגע בחלק הימני של התובע. אפשרות זו אינה סבירה בעיני ואף אם התרחשה מצופה היה שרכב הנתבע היה עולה על המדרכה. הדבר אינו מתיישב עם טענתו לפיה נסע בכביש כרגיל ורכב שבא מולו גרם לו לסטות ימינה. הא ותו לא. לעניין זה ראוי להביא את נ/2 שהנו שרטוט אופן קרות התאונה כפי שהעביר התובע לנתבעת ממנו עולה שהטענה היא שרכב הנתבע פגע בחלקו השמאלי של רכב התובע ולא הימני. לא התעלמתי מטענת התובע לפיה אינו יודע מי העביר מסמך זה לנתבעת, אולם ראיתי בכך ניסיון להתחמק מתשובה לשאלה קשה. ברור שהתובע ו/או מי מטעמו העביר מסמך זה לנתבעת, שהרי מצוין בו שהוא נשלח לבקשת חברת הביטוח ונכתב בו "המכונית של מבוטחינו עמדה בעצירה מוחלטת ...רכב צד ג' (מבוטחכם) פגע ברכבי". תיאור זה אינו מותיר ספקות שהמכתב נשלח על ידי התובע או מי מטעמו ובכל מקרה לצורך קידום תביעתו.

מכאן שמיקום הנזקים בשני הרכבים מקשה על המסקנה לפיה מקורם בתאונה אחת.

זאת ועוד. הנזק ברכב התובע ממוקד ומוגדר. מדובר במעיכה חזקה בצורה של עיגול שקוע. נזק מסוג זה אינו מאפיין התנגשות בין שני רכבים, אלא סביר יותר שדבר מה צר מידות (בוודאי לא רכב רחב) פגע ברכב התובע וגרם נזק ממוקד זה. חיבור תמיהה זו עם העובדה שתיאור התאונה על ידי הנתבע אינו מתיישב לכאורה עם נזקי הרכבים, מקשה מאוד על קבלת גרסת הנתבע.

מצאתי גם קושי של ממש בגרסאות הנהגים כפי שהובאו בפני חוקר מטעם הנתבעת. עולה מחקירה שערכה הנתבעת כי רכב הנתבע נפגע גם במנוע ואולם משום מה הנתבע התעקש ששמאי הנתבעת לא יעריך את הנזק למנוע. התנהגות זו תמוהה, שכן אם מדובר בנזק שנגרם עקב התאונה לא ברור מדוע סירב הנתבע לאפשר בדיקה. אם מדובר בנזק שאינו קשור לתאונה, שוב נשאלת השאלה מדוע סירב הנתבע לאפשר בדיקה וממה חשש. התנהגות זו מקשה ליתן אמון בגרסת הנתבע. יש לזכור, הנתבע אמנם מודה באחריותו לתאונה, אולם יש לבחון את גרסתו בזהירות שכן קבלת גרסתו לקרות התאונה מחייבת למעשה את הנתבעת בתשלום נזקי התובע (ובנזקיו הוא). מכאן שאין זו בהכרח הודאה נגד האינטרס של בעל דין.

מצאתי גם סתירות של ממש בגרסאות הנהגים ביחס למפגש ביניהם לאחר התאונה הנטענת וכן תמיהות בדרך ההתנהלות. תחילת הפרשה דווקא בתביעה שהגיש הנתבע לחברת הביטוח הנתבעת לתיקון נזקיו הוא. בשלב זה לא מסר הוא את פרטי רכב צד ג' (התובע) ומדו"ח החקירה (נ/4) עולה כי חרף בקשות לא מסר הנתבע את פרטי רכב צד ג'. רק לאחר שנדחתה התביעה בגין נזקיו של הנתבע (על ידי הנתבעת) התקבלה תביעת התובע אצל הנתבעת והתברר מיהו צד ג'. דרך התנהלות זו מעוררת תמיהות של ממש ולא שמעתי כל הסבר לכך.

זאת ועוד. הנתבע טען בחקירה בפני חוקר הנתבעת כי לאחר התאונה השאיר פתק על רכב התובע אשר לאחר "שעה שעתיים התקשר אלי ודיבר איתי ונתתי לו את כל הפרטים" (נ/4). התובע טוען כי לא ראה את קרות התאונה שכן היה בבנק וכאשר יצא הבחין בנזק. בבית המשפט טען כי "זה פעם ראשונה שאני רואה אותו פנים מול פנים" (עמ' 2 בש' 3) אך מיד לאחר מכן תיקן והוסיף כי כשיצא מהבנק הבחין בנתבע אשר היה ליד הרכב (עמ' 2 בש' 3). גרסה זו סותרת את גרסת הנתבע בפני החוקר, לפיה לא פגש בתובע ליד הרכב אלא השאיר פתק בלבד. יצוין כי כאשר תושאל התובע על ידי חוקר חברת הביטוח (לאחר שפרטיו התבררו) מסר כי הבחין בפתק רק כאשר שב לרכבו בשעה 17.00 ולא ציין כי פגש הנתבע (נ/4). נראה כי בפני החוקר מסרו השניים גרסה שונה ומתואמת (לפיה לא נפגשו ליד הרכב), אך בבית המשפט טענו שניהם (ושוב באופן מתואם) כי דווקא כן נפגשו ליד הרכב לאחר התאונה. הבדלי גרסאות אלו מעוררים ספק של ממש.

לכל זאת אוסיף כי הן התובע והן הנתבע לא הותירו עלי רושם חיובי בעדותם. נוכח שורת תמיהות אלו, מצופה היה שימסרו הסברים של ממש, אולם עדותם התאפיינה בניסיונות התחמקות מהתמודדות עם הקשיים העולים מגרסתם.

סיכומו של דבר. התובע לא ראה את קרות התאונה. עדות הנתבע אשר הנו העד היחיד לתאונה לא הותירה רושם חיובי. נסיבות הגשת התביעה (של הנתבע כלפי הנתבעת) מעוררות תמיהה. נסיבות התאונה הנטענת על ידי הנתבע אינן הגיוניות ואינן מתיישבות עם הנזק הנטען. בנסיבות אלו אין לי אפוא לקבוע כי לא שוכנעתי שנזקו של התובע מקורו בתאונה שאירעה עם רכב הנתבע, לא כל שכן בנסיבות שתוארו בפני.

מכאן שעל פני הדברים עלי לדחות את התביעה כנגד שני הנתבעים. יחד עם זאת יש לתת את הדעת שהנתבע הודה בכתב הגנתו שכל האמור על ידי התובע נכון. כיצד אם כן יש ליישב הודאה זו עם קביעתי שהתביעה לא הוכחה. לאחר עיון סברתי שאין קושי ליישב בין השתיים. הודאת הנתבע בכתב הגנתו בנכונות טענות התובע הנה "הודאה פורמאלית" אשר אך תוחמת את גבולות המחלוקת, אך אינה משמשת כהוכחה לעובדות הנכללות בה (ראה קדמי, על הראיות (2009 ; חלק שלישי) בעמ' 1383). מכאן שאין סתירה בין קבלת התביעה נגד נתבע 1 על בסיס הודאתו בכתב ההגנה עם הקביעה שהאירוע הנטען בכתב התביעה לא הוכח.

האם קבלת התביעה כנגד נתבע 1 מחייבת מניה וביה את הנתבעת 2? לדעתי התשובה שלילית. בהתאם להוראת סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח קמה אחריות ישירה של המבטחת כלפי צד ג' לשלם את "תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח". קבעתי כי התובע לא הוכיח כי נזקיו הנטענים נגרמו בנסיבות להן טוען הנתבע. מכאן, שלא הוכח אירוע תאונתי המחייב את הנתבעת מכוח היותה המבטחת של הנתבע. לעומת זאת, התובע זכאי לפסק דין כנגד הנתבע לאור עמדתו בכתב ההגנה וזאת ללא קשר לשאלה אם הוכח אירוע תאונתי כלשהו.

לאור תוצאה זו אין צורך לדון בטענת הנתבעת לקיומו של פטור לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.

מכאן שאני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 2 ומקבל את התביעה כנגד הנתבע 1 . הנתבע 1 ישלם לתובע סך של 11,229 ₪ וזאת בתוך 30 יום שאחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. התובע ישלם לנתבעת 2 הוצאות משפט בסך של 750 ₪. אין הוצאות במסגרת היחסים שבין התובע לנתבע.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.