ט' 1450924(אסיר) נ' משרד הפנים

פסק דין

1.מלכתחילה הוגשה העתירה כנגד צו הגירוש אשר הוצא כנגד העותר לפי החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) תשי"ד – 1954, (להלן: "החוק למניעת הסתננות").

העותר הינו נתין אריתריאה, שהסתנן לישראל דרך גבול מצריים ביום 15.11.10.

ביום 23.11.10, הוצא נגד העותר צו משמורת ובעקבותיו צו הרחקה.

ביום 13.12.10, לאור המדיניות שהיתה נהוגה באותה עת, שוחרר העותר ממשמורת וניתן לו רישיון שהייה בישראל מסוג 2(א)(5) שהוארך מעת לעת.

ביום 9.8.12 נעצר העותר על ידי משטרת ישראל באשמות של גניבה, תקיפה בנסיבות מחמירות ותקיפה לשם גניבה. נגד העותר ושניים אחרים הוגש ביום 15.8.12 כתב אישום ובית משפט השלום בבאר שבע הורה, לבקשת המדינה, על מעצרו עד לתום ההליכים נגדו.

ביום 10.1.13, הגיעו הצדדים להסדר טיעון שנומק על ידי המדינה בקושי ראייתי ממשי שנבע, בין היתר, מקושי באיתור המתלוננים. כתב האישום שייחס לעותר את העבירות הנ"ל תוקן באופן שנותרה בו עבירה בודדת אחת של תקיפה סתם – עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

הצדדים הגיעו להסדר גם לעניין העונש ולפיו הוטל על העותר עונש של מאסר בפועל לתקופה של חמישה וחצי חודשים שנמנתה מיום מעצרו – 9.8.12.

עם סיום מאסרו, ביום 10.1.13, הוצא כנגד העותר צו גירוש בהתאם לסעיף 30א לחוק למניעת הסתננות ומאז נתון העותר במשמורת.

כאמור הוגשה העתירה המקורית כנגד צו הגירוש שהוצא בהתאם לחוק למניעת הסתננות.

2.הדיון בעתירה נקבע ליום 3.10.13 ואולם קודם לדיון התקבל בבית המשפט העליון ביום, 16.9.13 פסק הדין בבג"צ 7146/12 אדם ואח' נ' הכנסת ואח' (להלן: "בג"צ אדם"), אשר ביטל את הוראות סעיף 30א לחוק למניעת הסתננות.

קודם לדיון בעתירה, ביקשה ב"כ המשיבה לדחות את מועד הדיון, להגשת טענות בכתב בתוך 30 יום, אך בהחלטתי מיום 1.10.13 נדחתה הבקשה. בדיון שהתקיים במועד הנ"ל הורתי כי:

"בתוך שבוע תתקבל החלטה בשאלת שחרורו של העותר, נוכח האמור בבג"צ 7146/12, העובדה שהעתירה זו הוגשה עוד ביום 22.7.13 והחלטת היועץ המשפטי לממשלה להשהות את ביצוע הנוהל. תשומת לב המשיבה לכך שהעותר נתון במשמורת מזה כתשעה חודשים לאחר שסיים לרצות את עונשו. כמו כן תתן המשיבה דעתה לכך שהעותר הורשע בהסדר טיעון בתקיפה בלבד, הוא נטול עבר פלילי מלבד הרשעה זו, אף שהיה משוחרר כשנתיים קודם למעצרו."

המשך הדיון נקבע ליום 14.10.13. ביום זה הודיעה ב"כ המשיבה כי ניתנה החלטה חדשה בהתאם לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל") וכי על פי החלטה זו הוחלט להותיר את העותר במשמורת.

ב"כ המשיבה טענה אפוא, כי מאחר וניתנה החלטה חדשה יש לתקן את העתירה.

במהלך הדיון, הסכימו ב"כ הצדדים להצעתי, לפיה תטען ב"כ העותר כאילו העתירה תוקנה וכי לב"כ המשיבה תהא זכות תשובה תוך 21 יום.

ב"כ העותר טענה, כי אין בעובדה לפיה העותר הורשע בעבירה פלילית כדי להצדיק את מעצרו וכי על פי חוק הכניסה לישראל נדרשת רמת מסוכנות גבוהה, שאינה קיימת בענייננו, כדי להצדיק השארתו במשמורת.

בתגובתה של ב"כ המשיבה, ביקשה ב"כ המשיבה להורות לעותר למחוק את העתירה בשל אי מיצוי ההליך. לטענתה לאחר שהובא עניינו של העותר בפני הממונה על ביקורת הגבולות וזה הורה על השארת העותר, לעת הזו, במשמורת בשל הסכנה הנשקפת ממנו לשלום הציבור, נתונה החלטתו לביקורת של בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: "בית הדין למשמורת") שעל החלטתו ניתן להגיש ערעור לבית משפט זה.

ב"כ המשיבה, טענה כי נקבע לעותר דיון ביום 7.11.13 וכי יתכן שהחלטת בית הדין תייתר את העתירה. אלא שמבקשת העותר מהיום, הוברר כי בית הדין לביקורת משמורת דן ביום 6.11.13 בעניינו של העותר והחליט להשאירו במשמורת בשל הנחה עובדתית מוטעית כי טרם הובא העותר בפני הממונה על ביקורת הגבולות.

לא מצאתי להיעתר לבקשת המדינה למחיקת העתירה, הן בשל העובדה שכבר התקיים דיון בבית הדין לביקורת משמורת. על כן התקיים המתווה שקבע בית המשפט העליון בעע"מ 398/13.