חרפוף נ' תירם

פסק דין

סמוך לפני חג פסח 2008 הגיע הנתבע, שהוא דודו של התובע, עם ארבעה מנכדיו לביקור בבית אמו של התובע שם התגורר האחרון בבית סמוך על אותה חלקה.

בחצר מגוריו בנה התובע בריכת דגי נוי מיוחדים ויקרי ערך. בעת הביקור יצאו הילדים לשחק בחצר והשליכו אבני חצץ קטנות לבריכה, ולדברי הנתבע גם חלוקי נחל.

בתחילה לא עשה הנתבע דבר כדי להפסיק את יידוי האבנים, אך בהמשך יצא הנתבע וראה את הנזק שנגרם לבריכה, כך לטענת התובע, והחליט על דעת עצמו להיכנס לבריכה ולהוציא את האבנים.

הנתבע לדברי התובע דרך על האבנים שהיו בבריכה ואבנים אחדות קרעו את היריעה ויצאו בה חורים.

עקב כך החל איבוד מים בבריכה כ- 700 ליטר ליום, וכאשר קצב איבוד המים הלך וגדל, ואז התלונן התובע בפני בנו של הנתבע תמיר והתובע טוען כי התלונן גם בפני הנתבע.

עוד לדברי התובע הסכימו הנתבע ובנו לפצות אותו בחלק קטן מאד מהנזק שנגרם וזוהי לדעתו ראיה ללקיחת אחריות לנזק.

התובע לא הסכים לקבל פיצוי שלדבריו הוצע לו בסך 3000 ₪ וב- 29/6/09 הגיש תביעה זו על סך של כ- 26,000 ₪, שהוא סכום החשבונית שצירף ממרגולין בע"מ, על ציוד שהזמין ובו יריעת PVC בגודל 8X7, טוב חלוקי נחל, ביטון חומרי הדבקה, ושבעה דגי נוי גדולים.

את העבודה המוערכת בעלות של 8000 ₪ במסמך זה ביצע התובע בעצמו.

7 דגים שרכש התובע עלותם 8400 ₪, ובכתב התביעה לא נמצא הסבר לרכישת דגים חדשים שכן על פי כתב התביעה התובע פינה את הדגים לבריכה חלופית ורק בבית המשפט טען לראשונה כי חלק מהדגים מתו.

הנתבע טוען כי מעולם, עד הגשת התביעה כשנה ושלושה חודשים לאחר האירוע לא פנה אליו התובע במישרין בשום צורה, ולא הודיע לו על נזק ולא דרש ממנו שום פיצוי, ולא הוכיח לו על נזק כלשהו שהוא גרם ליריעות הבריכה.

אשר לאירוע עצמו, הוא אכן נכנס לבריכה על מנת להוציא ממנה את אבני החצץ כיוון שאחותו, היא אמו של התובע, אמרה שהתובע יכעס מאד כאשר יראה את האבנים בבריכה.

חרף מצבו הרפואי הקשה לאחר אירוע מוחי, הסיר את בגדיו ונעליו ונכנס בזהירות לחלק הרדוד של הבריכה הוציא את האבנים ויצא.

באותו ערב חזר לבקר את אחותו ובמעמד התובע שתו קפה ליד הבריכה ולא נשמעה מפי התובע שום טענה על נזק שנגרם. בעניין זה טען התובע לראשונה בבית המשפט כי באותה פגישה כבר הודיע אל הנתבע כי הוא יסגור את הברזים ויבדוק אם יש בריחת מים מהבריכה, ואם יתגלה נזק כזה הוא יודיע לו.

הנתבע מוסיף כי הבריכה בזמנו הייתה קטנה מזו שנראית בתמונות שהציג התובע והוא שמע בעבר כי התובע מתכוון לשפץ את הבריכה ולהגדיל אותה וכך כנראה עשה, ללא שום קשר לנזק שגרם הוא הנתבע ליריעת ה- PVC. התובע עצמו נהג לטפל בבריכה כשהוא נכנס אליה והוא הנתבע לא עשה אלא מספר צעדים בבריכה ואין שום בסיס לטענה כי גרם נזק ליריעה שהיא מעצם טבעה חזקה ואין סיכוי שתפגע לא מאבני חצץ ולא מדריכת רגליו.

עוד טען הנתבע בהסתמכו על חומר שהציג בתוך בירורים שעשה עם חברת טרופיקל פיש, ומצא כי חורים ב- PVC ניתן לתקן בדבק מיוחד בתיקון הנקרא הלחמה, בעלות של כמה מאות שקלים הכוללת חומר ועבודה.

התובע לא טרח להציג את הנזקים שנגרמו ל- PVC אם אכן נגרמו כאלה, ובודאי שאין הוכחה לקשר בין נזקים לא ידועים לבין אבני חצץ ודריכת רגליו של הנתבע בבריכה.

עוד אין ראיה לבד מדברי התובע כי לא ניתן לתקן חורים ב- PVC ויש צורך להשקיע ממון רב ברכישת יריעה חדשה. ועוד לא ברור מדוע יש לקנות טוף וחלוקי נחל בעלות של 6000 ₪ ולא להשתמש בטוף והחלוקים שהוצאו מהבריכה לפני התיקון.

כאמור ההוצאה לקניית דגי נוי חדשים איננה מבוססת על פי כתב התביעה וקשורה בכל מקרה לאירוע.

הנני מקבלת עוד את גרסת הנתבע כי התובע מעולם לא פנה אליו במישרין, אלא רק לבניו, שהביעו הסכמה לשאת בעלות קטנה יחסית לדרישותיו המופלגות של התובע וזאת להערכתי על מנת להימנע מסכסוך משפחתי, מבלי ששיתפו בכך את הנתבע עצמו.