חרמש מבנים בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח'

           תאונת עבודה שהביאה להתדיינות בשתי מערכות.

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ת' שרון נתנאל) בת"א 37915-04-12 מיום 19.7.2017.

רקע והליכים קודמים

1. עניינה של הבקשה דנא בהחלטה שניתנה במסגרת תביעת שיבוב מטעם המל"ל נגד המבקשות. לדיון בתביעת השיבוב קדמה תביעת הניזוק והליכים שבאו בעקבותיה. להליכים אלה יש חשיבות לענייננו ולכן נפתח בתיאור תמציתי שלהם.

המערכה הראשונה – תביעת הניזוק

2. ביום 26.4.2005 אירעה תאונת עבודה, שכתוצאה ממנה נפגע אדם שאינו צד להליך הנוכחי (להלן: הניזוק), בעת שנהג במלגזה. הניזוק תבע את החברות שהעסיקו אותו, הן המבקשות בהליך הנוכחי, בבית משפט השלום בהרצליה. יצויין כי חיון (המבקשת 3) היא חברת האם של חברות בנות, שביניהן גם חרמש (המבקשת 1) ונעמן (המבקשת 2). בית המשפט (סגן הנשיא י' הראל) קבע כי חרמש ונעמן הן ישויות משפטיות נפרדות, וכי נעמן היא המעסיקה בפועל של הניזוק, על אף שחרמש הפיקה את תלושי השכר ושילמה את דמי הביטוח הלאומי עבור הניזוק. האחריות לתאונה חולקה בין נעמן לחרמש ביחס של 85% על נעמן כמעסיקה בפועל של הניזוק על פי דיני הנזיקין ו-15% על חרמש. בנוסף, נקבע אשם תורם של הניזוק, אשר נהג במלגזה ללא רישיון, בשיעור של 35%.

           הנזק הועמד על ידי בית המשפט על הסך של כ-2.6 מיליון ₪, ובהפחתת האשם התורם – 1.7 מיליון ₪. גמלאות המל"ל הוערכו בסכום של 4.75 מיליון ₪, כלומר "בלעו" את סכום הפיצוי שנפסק. כיוון שחרמש הוגדרה כ"מעביד" לצורך היחסים עם המל"ל, כמי ששילמה את דמי הביטוח הלאומי, נקבע כי היא פטורה מתשלום (סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה)). לעומת זאת, נעמן הוגדרה כ"צד שלישי", ולכן חוייבה לפצות את הניזוק בשיעור של 25% מסכום אחריותה (סעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק או חוק הביטוח הלאומי)). לאחר ניכוי החבות של חרמש ואשם תורם, נקבע כי נעמן חייבת לשלם לניזוק כ-360,000 ₪ (=1,700,000 X 0.25  X0.85). כמו כן נדחתה הודעת צד ג' של המעסיקות נגד חברת ביטוח (ת"א 52401-02-11; פסק דין מיום 4.5.2015).

3. פסק הדין גרר ערעורים מזה ומזה. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' ענבר; י' שבח; א' נחליאלי-חייט) הותיר על כנן את הקביעות העיקריות, אך התערב בשלושה היבטים: שיעור האשם התורם הועמד על 10% חלף 30% (נוכח גילו הצעיר הניזוק); שיעור הנזק הוגדל ב-215,000 ₪ (בגין אבדן השתכרות לעתיד); ונקבע כי אין לנכות מחיובה של נעמן את שיעור אחריותה של חרמש (15%), משום שכלפי הניזוק, השתיים חייבות ביחד ולחוד. בהתאם לקביעות אלה, ערעורו של הניזוק התקבל באופן חלקי ונקבע כי נעמן תפצה אותו בסכום של כ-633,000 ₪ (ע"א 22382-06-15; פסק דין מיום 31.7.2016).

4. בהחלטתו של השופט צ' זילברטל מיום 8.1.2017, נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק הדין (רע"א 7668/16). נקבע כי העובדה שחרמש ונעמן מנהלות אותו תיק ניכוים במל"ל ובמס הכנסה ומהוות "איחוד עוסקים" כמובנו בחוק מע"מ, אין משמעה שיש לראות כל אחת מהן כ"מעביד" לעניין סעיף 82 לפקודה, וכל מקרה צריך להיבחן לגופו על רקע נסיבותיו הקונקרטיות.