חרחס נ' עירית תל-אביב-יפו

פסק דין

1.עתירה בה נתבקש ביהמ"ש לקבוע כי יש להחיל את סעיף 1.3.1ה' לצו הארנונה של המשיבה (להלן: "העירייה") לשנת 2013 (להלן: "הצו") על כל המרתפים בכל סוגי מבני המגורים בתחומי העירייה, לרבות מרתפי דירות בבית משותף, והמרתף של דירת העותרת. כמו כן נתבקש ביהמ"ש לקבוע כי החלטת מועצת העיריה שאישרה את הצו הנ"ל לשנת 2013 מבלי לשנות נוסח סעיף 1.3.1 לצו הינה בלתי סבירה, והסעיף בנוסחו הנוכחי הוא בלתי חוקי בהיותו מפלה בין נישומים. עוד נתבקש לקבוע כי הפרשנות הצרה של העירייה לסעיף הנ"ל, לפיו הוא חל רק על מרתפים בוילות היא בלתי סבירה.

עיקרי העובדות

2.העותרת היא בעלת דירה בבית משותף ברח' בבלי בת"א, בקומת קרקע. העותרת הגישה בקשה להיתר ובכפוף לאישור הרחיבה את דירתה, בנתה מרתף תת קרקעי בשטח של 110 מ"ר לדירתה, וכן כניסה נפרדת לדירתה. העירייה חייבה אותה בתשלום ארנונה עבור המרתף בתעריף מלא.

העותרת הגישה השגה וערר בנימוק שהעיריה לא החילה עליה את ההנחה בשיעור 25% שמוקנית בצו הארנונה למרתפי וילות. הערר וההשגה נדחו. הוגש ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר (עמ"נ (ת"א) 20420-07-12 חרחס נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב) בביהמ"ש המחוזי בת"א. בערעור הועלתה גם טענת הפלייה בנוסף לטענות הנוגעות לפרשנות הסעיף בצו הארנונה, שמקנה הנחה לוילות.

ביום 31.1.2013 נתנה כב' השופטת צפת פסק דין בו קבעה כי היא נעדרת סמכות עניינת לדון בטענת ההפלייה, אך היא הכריעה ביתר הטענות ובהן פרשנות המונח וילה בצו הארנונה וסעיף ההנחה, וקבעה כי דירת העותרת איננה נכנסת לגדר ההגדרה בצו הארנונה, ל"וילה". לפיכך הוגשה עתירה זו בעילת ההפלייה, כשבנוסף נטען כי הפרשנות הראויה לסעיף ההנחה היא כי גם דירת העותרת היא בכלל וילה.

דיון

3.העיריה העלתה טענת שיהוי, אך אומר מיד שלא מצאתי בה ממש, שכן העתירה מכוונת כנגד צו הארנונה לשנת 2013 בלבד, והעותרת עמדה במועדים.

העיריה גם טענה כי בימ"ש זה נעדר סמכות עניינית להכריע בעתירה, מאחר שהסמכות נתונה באופן בלעדי לביהמ"ש לעניינים מנהליים שכבר דן בערעור המנהלי על החלטת ועדת הערר. גם בטענה זו אינני מוצאת ממש. אותו בימ"ש שהחליט מה שהחליט בערעור המנהלי (כב' השופטת צילה צפת) הוא זה שהפנה את העותרת לבימ"ש זה להגשת עתירה מנהלית בעילות המשפט המנהלי, אשר מקנות גם סעד למען הצדק במקרה של הפלייה. חוק ההסדרים לא נועד להנציח הפלייה וקיפוח לאזרח אלא להגן עליו.

4. סעיף 1.3.1 ה לצו קובע:

"שטח מרתף בוילות, המשמשות למגורים בלבד, יחויב ב 75% משטחו בלבד".

סעיף 1.3..3.ד לצו מגדיר "מרתף":

"מרתף – חלק פנימי של בנין הנמצא ברובו מתחת לפני הקרקע, לפי הכניסה הראשית ליחידה".

סעיף 1.3.3.ה לצו מגדיר "וילה":

"וילה – בנין המכיל יחידת מגורים אחת או יותר ולכל אחת מהן כניסה נפרדת שלא דרך חדר מדרגות משותף".

לפי פרשנות ועדת הערר, דירת העותרת איננה יכולה להיחשב וילה במשמעותה המקובלת, ולכן לא ניתן לפי צו הארנונה להעניק לה את ההנחה המבוקשת. גם ביהמ"ש המנהלי בערעור על החלטת ועדת הערר אימץ את קביעת ועדת הערר והשופטת ציינה בנימוקיה כי לפי הגדרת הצו יש צורך שלכל אחת מיחידות הדיור בבניין תהיה כניסה נפרדת שלא דרך חדר המדרגות המשותף שבבניין (סע' 26-27 לפסה"ד). אומנם אף המשיבה הודתה כי העותרת הוסיפה מאוחר יותר מדרגות חיצוניות שמאפשרות גישה לנכס שלא דרך חדר המדרגות המשותף של הבניין, והמשיבים אף צירפו לתגובתם לעתירה את היתר הבנייה של המדרגות החיצוניות הנ"ל (צורף נספח א'3 לתשובת המשיבים לעתירה), אלא שעדיין לפי קביעת ביהמ"ש בערעור המנהלי אין די בכך מאחר שאין בבניין כניסה נפרדת לכל אחת מדירות הבניין.

5.כאמור, הן ועדת הערר והן ביהמ"ש בערעור המנהלי על החלטת ועדת הערר, נמנעו מלהכריע בטענת ההפלייה של דירת העותרת ביחס לוילות במשמעותן השגורה, בנימוק של חוסר סמכות עניינית לדון בכך לפי חוק הערר. ביהמ"ש בערעור המנהלי ציין כי בטענת ההפלייה יש לדון באופן נפרד במסגרת עתירה מנהלית.

השאלה המרכזית העומדת להכרעתי לפיכך היא האם אי מתן ההנחה לדירת העותרת מהווה הפלייה אסורה ביחס לבעלי מרתפי וילות רגילות. ועדת הערר התריעה על ההפלייה שקיימת במקרה דנן וקראה לעירייה לתקן את הצו:

"נכון הוא שלא נאה למשיב לגבות ממחזיקי מרתפים כאלה תשלום מלא עבור החזקת מרתפם ולהפלות לו טובה בעלי וילות. אלא שאין בסמכותנו לעסוק בטענת הפליה ואין לנו אלא להצטרף להמלצת, לא לחיוב, בית המשפט למשיב להשוות בין השניים...". (כך במקור)

(עמ' 3 להחלטת ועדת הערר).