חרוץ נ' קלמנוביץ

פסק דין

1.עניינו של פסק דין זה בערעור הנדון לפני דן יחיד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בתא"מ 27767-11-11.

2.המדובר בתובענה בסדר דין מהיר שהגיש המערער, שהוא עורך דין במקצועו, נגד המשיב (שהוא רואה חשבון במקצועו) לשכר טרחה עבור שירותים משפטיים. התובענה הועמדה על סך 5,800 ש"ח (5,000 ש"ח בצירוף מע"מ).

3.פסק הדין בתובענה ניתן לאחר הסדר דיוני שעל פיו סיכמו הצדדים טענותיהם על יסוד מסמכים וללא חקירות. המערער סיכם בעל פה ואילו המשיב (שלא היה מיוצג ע"י עו"ד בתובענה זו) סיכם בכתב.

4.אין מחלוקת כי המשיב פנה (במישרין או באמצעות רעייתו) אל המערער לצורך הגשת תביעה נגד עיריית ירושלים, כי המערער בחן חומר בקשר לכך ואף הכין מכתב לעירייה וטיוטת כתב תביעה וכי מאותו שלב לא המשיך המערער להעניק שירותים למשיב. גם אין מחלוקת כי בין הצדדים לא נחתם הסכם שכר טרחה.

5.בית המשפט קמא דחה את התובענה והחליט שלא לעשות צו להוצאות.

6.הנמקת פסק הדין מופיעה בסעיפים 13-12 שלו כהאי לישנא:

"12. במקרה דנן, מדובר בתובע שהוא עורך דין ותיק, מנוסה, ובעל מוניטין, וחזקה שהוא מכיר את ההלכות הנוגעות לנושא שכר טרחה.

משלא נחתם הסכם שכר טרחה בתחילת ההתקשרות בין הצדדים, והתובע החל לבחון את עניינו של הנתבע ואף הכין טיוטת כתב תביעה מבלי שדאג להסדיר באופן מפורש את נושא שכר טרחתו, לרבות עבור השלב הראשוני של בחינת החומר – אין לתובע להלין אלא על עצמו.

בנסיבות אלה, רשאי היה הנתבע להבין במידה לא מבוטלת של סבירות, כפי שאכן טען שהבין, כי שלב הבחינה של החומר יבוצע על ידי התובע ללא תשלום, במיוחד לאור העובדה כי אשת הנתבע סייעה במיון החומר על מנת להקל על הליך הבחינה, ורק לאחר שיוחלט אם התובע יקח על עצמו את הייצוג של הנתבע – יוסדר נושא שכר הטרחה.

13. לאור האמור, אני קובעת כי אין התובע זכאי לשכר טרחה בשל העבודה שביצע באותו שלב ראשוני, עד למועד שבו הודיעה לו אשת הנתבע על הפסקת הקשר עמו".

7.בדיון בערעור התברר כי לא ניתן להביא את הצדדים לפשרה וגם אין הסכמה הדדית שלהם לפסיקה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. לפיכך התקיים דיון מלא, אשר כלל השמעת טיעונים והגשת טיעונים בכתב.

8.לאחר עיון בטענות הצדדים ובמכלול החומר, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור בחלקו ולקבוע כי על המשיב לשלם למערער סכום כולל של 1,500 ש"ח, תוך שלא יהיה צו להוצאות בשתי הערכאות.

9. התוצאה דלעיל מבוססת על כך שתמונה מלאה של השתלשלות העניינים – על יסוד המסמכים שעמדו לפני בית המשפט קמא ועומדים באותה מידה לפני ערכאת הערעור – מצביעה על כך שהמערער זכאי לשכר טרחה מסוים מן המשיב.

10.בנוסף למה שצוין עד כה, יצוינו גם הפרטים הבאים (אשר לא כולם נזכרו בפסק הדין שביסוד הערעור):

א.מוסכם שאילו הוגשה התביעה נגד העירייה והיו מתנהלים הליכים בעקבותיה היה המערער זכאי לשכר טרחה. המערער טען בתביעתו כי דובר על סך 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ ואילו המשיב טען בכתב הגנתו כי הסכום עמד על 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ. בסיכומיו בבית משפט השלום טען המערער כי הסביר למשיב ולאשתו "שאם המשפט יסתיים לפני השמעת עדויות, אז אסתפק ב-10,000 ש"ח". (פרוטוקול שם, ע' 6, ש' 23).

ב.עבודת המערער הסתכמה בכך שעבר על חומר שהכינה וסידרה אשת המשיב בקלסר וכן על חומר משפטי, נפגש עם המשיב 4-3 פגישות, הכין ושלח מכתב לעירייה והכין טיוטת כתב תביעה.

ג.בין הצדדים היו חילופי דברים – ובכלל זה תכתובת בדוא"ל, שצורפה כמוצגים ג', ד', י' לתיק מוצגי המערער – בדבר המהלכים שבוצעו לקראת הגשת התביעה שעליה דובר.

11.לדעתי, השתלשלות העניינים האמורה מצביעה על כך שהמערער לא רק בחן חומר משפטי אלא אף הכין תוצרים משפטיים, תוך מודעות של המשיב לכך ותוך מעורבות שלו ואישורו למהלכים שונים. בהמשך לכך ובכלל, לא היה מקום לקבוע כי המשיב היה עשוי להבין שאינו אמור לשלם על העבודה שביצע המערער ומן הסכומים הכספיים שנזכרו, ניתן לגזור את הסכום המגיע למערער עבור מה שביצע. אכן יש לזקוף לחובת המערער את העובדה שלא דאג להסכם שכר טרחה, אשר יתייחס במפורש לכל הנחוץ. עם זאת, במקרה דנן אין להגיע מכוחה לשלילה מוחלטת של זכאותו לשכר טרחה. המשמעות שיש לייחס לה תהיה העמדת שכר הטרחה על סכום נמוך ושלילת זכאות של המערער להוצאות בשתי הערכאות (שכן ההתנהלות האמורה יצרה סימני שאלה, שהיה בידי המערער למונעם מראש), אך לא מעבר לכך.

12.כפועל יוצא מכל האמור: