חרדון נ' משטרת ישראל/ תחנת נתניה

החלטה

1. בפניי בקשה להורות על ביטול צו סגירה מנהלי שהוצא ע"י רפ"ק ששון שלמה ביום 14/1/14 לבית העסק "ליטלוש" הממוקם ברח' עמק חפר 2 בנתניה. המדובר בעסק קטן , מסוג "חנות נוחות", ואין חולק כי נמכרים בו משקאות משכרים. לעסק אין רישיון עסק והוגש בעניין זה כתב אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה. צו הסגירה הוצא מכוח סעיף 23(א) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח 1968, למשך 30 ימים וזאת לאחר שנערך למבקש שימוע. מנוסח הצו ניתן ללמוד כי בבסיסו עומד חומר חקירה, שעניינו מכירת אלכוהול בבית העסק לשני בגירים, לאחר השעה 23:00.

2. המבקש הינו מנהל העסק , השייך לבתו המצויה כעת בטיפולים בחו"ל ( ר' ע' 3 לפ' ש' 9 ). לטענת המבקש, האירוע נשוא הצו התרחש בעת שנרדם ואדם אחר שימש כמוכר בעסק. המבקש מדגיש כי העסק מפרנס את המשפחה וכי ההפרה הנטענת אינה מאפיינת את התנהלות בית העסק. לשיטת המבקש, נוכח הנסיבות המשפחתיות, לרבות היות המבקש אב שכול, סגירת העסק למשך 30 יום אינה מוצדקת בנסיבות ומכבידה עליו ביותר.

3. ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה וטענה, תוך הפנייה לחומרי החקירה, כי יש בסיס ראייתי מספק לכך שנמכר בבית העסק נשוא הצו אלכוהול לאחר השעה המותרת. כן הדגישה המשיבה שהעסק פועל ללא רישיון עסק. עוד טענה ב"כ המשיבה במהלך הדיון כי בבסיס ההחלטה קיים אף מידע מודיעיני, אשר הועבר לעיון ביהמ"ש.

4. ברמה המשפטית, טענה ב"כ המשיבה כי יש לזכור שמדובר בהליך של ביקורת מנהלית על החלטת הרשות, כאשר ביהמ"ש אינו שם עצמו בנעלי הרשות. עוד הפנתה ב"כ המשיבה להחלטת ביהמ"ש בע"ח 18157-11-10 (ת"א ) מ"י נ' אלקין, אם כי אעיר כבר בשלב זה שבעניין אלקין דובר בבית עסק אליו נשלחו טרם הוצאת צו הסגירה התראות קודמות וכן הוצאו בגינו צווי סגירה קודמים, וזאת בניגוד לנתונים הקיימים במקרה דנן.

6. ב"כ המשיבה הגישה לעיון ביהמ"ש דוחות פעולה, עדויות וכן מספר ידיעות מודיעיניות.

המסגרת הנורמטיבית-

7. סעיף 2(א1) לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח – 1968, קובע כי בעסק בו נמכרים או מוגשים משקאות משכרים, לא ימכור אדם, לא יגיש ולא יספק משקה משכר מהשעה 23:00 עד השעה 6:00 למחרת.

8. סמכות קצין המשטרה למתן צו סגירה עוגנה בסעיף 23 לחוק רישוי עסקים -

"(א) קצין משטרה בדרגת רב-פקד ומעלה רשאי לצוות בכתב על סגירה לאלתר של חצרים שבהם עוסקים במכירת משקאות משכרים, אם נוכח שהדבר דרוש לשמירת שלום הציבור או להחזרת שלום הציבור שהופר; צו לפי סעיף קטן זה תקפו יהיה לתקופה שפורשה בו, ובלבד שלא תעלה על שלושים יום.

(א1) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), קצין משטרה בדרגת רב-פקד ומעלה, שהוסמך לעניין זה בהתאם לנוהלי משטרת ישראל, רשאי לצוות בכתב על סגירה לאלתר של חצרים כאמור בסעיף קטן (א), לתקופה שיורה, ובלבד שלא תעלה על 15 ימים, אם מצא כי התקיימו שניים אלה:

(1) קיים חשד סביר כי בחצרים נעברה עבירה לפי סעיף 14 בשל הפרת חובה לפי סעיף 2(א1), או שנעברה עבירה לפי סעיף 193א לחוק העונשין (בסעיף זה – עבירה);

(2) למחזיק החצרים או לבעל העסק, אם הוא ידוע וניתן לאתרו בשקידה סבירה, ניתנה התראה בכתב במהלך השנתיים שקדמו למועד ביצוע העבירה; התראה כאמור תימסר לאחר שהתעורר חשד סביר כי בחצרים נעברה עבירה, ובה יידרש מחזיק החצרים או בעל העסק לנקוט צעדים למניעת הישנות העבירה, וכן תובא לידיעתו אפשרות סגירת החצרים לפי הוראות סעיף זה במקרה של הישנות העבירה.

(א2) ניתן צו סגירה לפי סעיף קטן (א1), ובתוך שלוש שנים מיום פקיעת הצו התעורר חשד סביר לביצוע עבירה נוספת באותם חצרים, רשאי קצין משטרה כאמור באותו סעיף קטן, לצוות על סגירת החצרים לאלתר, לתקופה שלא תעלה על 30 ימים אף בלא מסירת התראה כאמור בסעיף קטן (א1)(2)".

9. כפי שנקבע למשל בצ"מ 62-05-11 טולדנו נ' קצין רישוי מרחב דן - רמת גן (פורסם בנבו), סעיפים 23 (א1) ו – 23 (א2) לחוק רישוי עסקים הוספו במסגרת תיקון לחוק (תיקון מס' 26 – הוראת שעה) התש"ע – 2010 (ס"ח 2256, יח' באב התש"ע, 29.7.10).

מדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון זה עולה כי הוא נועד להילחם בתופעת השכרות, על השלכותיה, אשר "... מהווה את אחת הסכנות החמורות המאיימות על שלום הציבור בישראל, והיא בעלת השפעה רבה על תופעות של אלימות, עבריינות ותאונות דרכים חמורות וקטלניות".

עוד צוין בהצעת החוק כי תיקון סעיף 23 לחוק נועד להגביר את ההרתעה מפני מכירת משקאות משכרים בניגוד להוראות החוק, וזאת במיוחד כאשר מדובר בבתי עסק אשר בהם תופעה אסורה זו חוזרת ונישנית (הצ"ח 469 ו' בטבת התש"ע, 23.12.09, עמ' 116, 121).

10. תכליתו העקרונית של סעיף 23 לחוק רישוי עסקים הינה לספק לרשויות האכיפה כלי יעיל ומהיר לשם עצירת פעילותו של עסק, מקום בו המשך פעילות כאמור מסכן את שלום הציבור.

הלכה היא, כי שיקול דעתו של קצין המשטרה, ככל שיקול דעת שלטוני, איננו מוחלט. זהו שיקול דעת מוגבל, ויש להפעילו במסגרת התכלית אשר לשמה יועד. יש לבחון אם מוציא הצו שקל את מכלול הנסיבות ובכללן זכויות היסוד של האזרח הנפגע מן הצו ובאם הפעיל סמכותו בהתאם לכללי הצדק הטבעי. אין ספק, כי רשות מנהלית, חייבת לכלכל מעשיה תוך כיבוד זכויות היסוד של האזרח ( ראה למשל ב"ש (ב"י) 1296/12 אואקנין נ' מ"י אשר פורסם בנבו ).