חרב נ' מועצה מקומית בית ג'אן

פסק דין

התביעה שלפניי היא לתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו עפ"י הנטען לחלקות התובע בעקבות עבודות פיתוח וסלילת כביש שבוצעו על ידי הנתבעת.

הצדדים וגדר המחלוקת:

התובע הינו הבעלים והמחזיק של החלקות הבאות: חלקה 139 מגוש 19511 (להלן: "חלקה 139"), חלקה 140 מגוש 19511 (להלן: "חלקה 140") וחלקה 13 מגוש 19521 (להלן:"חלקה 13"), כולן מאדמות כפר בית ג'אן.

הנתבעת הינה המועצה המקומית בית ג'אן (להלן: "הנתבעת" או "המועצה" בהתאמה), ובזמנים הרלוונטיים לתביעה ביצעה עבודות פיתוח וסלילת כביש באזור הגובל בחלקות שהוזכרו לעיל, כאשר הכביש גובל בצדה המזרחי של חלקה 13 ובצדן המערבי של חלקות 139 ו-140.

לטענת התובע, בעת ביצוע העבודות התחייבה הנתבעת לבנות קירות תומכים לחלקות וכן לבצע עבודות לניקוז מים, וזאת לנוכח הסכמתו לתרום מאדמותיו לטובת הרחבת הכביש. ברם, הנתבעת לא קיימה אחר התחייבויותיה כאמור, דבר שגרם ויגרום נזק לחלקותיו, בעיקר בגין סחף אדמה והריסת טרסות בשל זרימה חזקה של מי גשמים מאז החפירות שבוצעו לשם סלילת הכביש, וכן בגין חסימת דרכי הגישה לחלקותיו - כמפורט בכתב התביעה ובחוות הדעת של המומחה מטעמו.

מנגד, הנתבעת מכחישה את טענות התובע, ובראש טענותיה העלתה טענה מקדמית אודות התיישנות התביעה. לשיטתה, העבודות שבנדון בוצעו בשנת 2003 ואילו התביעה בגינן הוגשה למעלה מ-7 שנים לאחר ביצוען, ולכן יש להורות על דחייתה.

לגופו של עניין טוענת הנתבעת, כי בשנים 2006-2007 ביצעה עבודות של סלילת כביש באספלט בתוואי של דרך קיימת, ואילו בשנת 2003 היא ביצעה עבודות של בניית קירות שכללו, בין השאר, בניית קיר מאבן לקט המשמש כיום מעקה בטיחות בצד הכביש, משום שהתובע סירב בזמנו לאפשר לנתבעת להקים מעקה בטיחות בחלק הקרקע הגובל בחלקותיו.

הנתבעת הוסיפה, כי העבודה היחידה אשר בוצעה בשטח הגובל בחלקותיו של התובע היתה בשנת 2007 והיא כללה הנחת שכבת מצעים, הידוקה והנחת שכבת אספלט, ותו לא.

בכתב ההגנה מכחישה הנתבעת כל התחייבות מצידה לבצע תעלות ניקוז וקירות תומכים בגבול החלקות של התובע, וטוענת כי אם אכן נגרמים לתובע נזקים בשל הצפת חלקותיו במי גשמים, הרי שמדובר במי גשמים שזורמים מאז ומתמיד לכיוון חלקותיו בשל הטופוגרפיה הטבעית של האזור ללא כל קשר לעבודות שבוצעו על ידה.

לעניין הנזקים הנטענים בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובע, הנתבעת הכחישה את הנזק הנטען בהיותו מופרז וחסר בסיס, והכחישה כל קשר סיבתי בין העבודות שבוצעו אז באזור לבין הנזקים הנטענים.

דיון והכרעה:

מטעם התביעה העיד התובע בעצמו, ומטעם ההגנה העיד מהנדס המועצה, מר נדים מרעי, לאחר ששניהם הקדימו הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם.

זה המקום לציין, כי בהסכמת הצדדים מונה מומחה מטעם בית המשפט, הוא שמאי המקרקעין מר ראדי נג'ם (להלן: "המומחה"), אשר הגיש חוות דעת לתיק ונחקר לפניי על חוות דעתו.

טענת ההתיישנות:

אפתח את הדיון, כצפוי, בטענת ההתיישנות.

לטענת הנתעבת, עילת התביעה נולדה ביום 15/1/2003 הוא היום בו ערך המומחה מטעם התובע את חוות דעתו. הנתבעת הוסיפה, כי בשנים 2006-2007 בוצעו עבודות סלילת כביש באספלט ואילו עבודות בניית קירות תומכים מצד המערבי של הכביש והחפירות השונות בוצעו עוד קודם לכן, בשנת 2003.

מאידך טוען התובע, כי יש לדחות את טענותיה של הנתבעת משום שלגבי חלק מהעבודות שבוצעו בשנת 2003 מדובר בנזק מתמשך, ולגבי יתר העבודות לא חלפו 7 שנים עד למועד הגשת התביעה.

אקדים ואומר כי טענת ההתיישנות דינה להידחות. מדברי מהנדס המועצה ומהחשבון הסופי שצורף לתצהירו עולה, כי חלק מהעבודות, שהן בעיקר עבודות החפירה, בוצעו בין השנים 2006-2008, וברור אם כן שהתביעה לגביהן לא התיישנה (התביעה הוגשה בשנת 2010). זאת ועוד, חלק מהנזק נשוא התביעה הוא נזק שמתרחש מדי שנה כתוצאה מזרימה מוגברת של מי גשמים בחלקות בשל אי בניית תעלות ניקוז וקירות תומכים. בנסיבות אלה ברור כי מדובר בארועי נזק מתחדשים החוזרים על עצמם מדי שנה, ולכן התביעה לגבי הנזק המתייחס ל-7 שנים קודם להגשת התביעה, לא התיישן.

אגב כך מעניין לגלות, כי לפי עדות מהנדס המועצה, העבודות אשר בוצעו בשנת 2003, הן עבודות שביצוען החל ביום 1/8/2003 ולכן ברור כי לא חלה לגביהן התיישנות כלשהי (התביעה הוגשה בחודש 02/2010).