חע"ק 32235-06-13 עירית קרית ביאליק נ' סואעד

לפניי בקשת הנאשם להורות על ביטול פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות מטעמו ועל הארכת המועד להגשת הבקשה.

1.ביום 14.1.2014 ניתן פסק דין (הכרעת דין וגזר דין) לפיו הורשע הנאשם בעבירה על חוק העזר לקרית ביאליק (מפגעים ושמירת הסדר והנקיון), התשמ"ט – 1989, לאחר שהניח גזם בניגוד להוראות חוק העזר. העבירה בוצעה ביום 5.12.2012 ובעקבותיה הוצאה הודעת קנס מסוג ברירת קנס. על הנאשם הוטל בגזר הדין הקנס המקורי הנקוב בברירת הקנס, סך של 750 ₪.

2.לטענת הנאשם אין הוא יודע במה הורשע ומה העבירה המיוחסת לו, והוא לא קיבל לידיו דוח או כתב אישום ולא הוזמן כדין. הנאשם טוען כי יש לבטל את פסק הדין כדי לאפשר לו את יומו בבית המשפט. המאשימה הגישה תגובה בה ביקשה לדחות את הבקשה.

3.סע' 130(ח) לחסד"פ (וראו ההפניה לסע' זה בסע' 240(ב)) קובע כי: ""נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע".

4.הדין אפוא כי מי שמבקש לבטל פסק דין שניתן בהיעדרו עליו להצביע על סיבה מוצדקת להיעדרותו מהדיון, או על קיומו של עיוות דין אם לא יבוטל פסק הדין. ראו: רע"פ 1446/14 אסדי ריאד נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 26.3.2014); רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 29.12.2009); רע"פ 5146/09 שרעבי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 28.7.2009); רעפ  10845/08 אלעזר קרבסי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 11.1.2009); רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 23.2.2004); רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 2.10.2003); רע"פ 5377/03 וג'די נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו] 29.6.2003).

5.המועד להגשת בקשת הביטול הוא 30 ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין. עיון בתיק בית המשפט מעלה כי פסק הדין הומצא לנאשם ביום 16.1.2014 וכן נשלחה לו התראה נוספת ביום 14.5.2014. הבקשה הוגשה רק ביום 10.9.2014. הנאשם לא הצביע על נימוק המצדיק הארכת המועד להגשת הבקשה ועל כן, רק מטעם זה דין בקשת הביטול להידחות.

5.גם לגוף העניין אין בידי להיעתר לבקשה. כעולה מתגובת המאשימה ומהמסמכים שצורפו לה, ברירת הקנס נשלחה אל הנאשם בדואר רשום ואישור מסירה ודבר הדואר נמסר לידי מיופה כח מטעמו ביום 29.12.2012. זאת ועוד, לתגובה צורף מכתב מיום 8.4.2013, ששלח הנאשם למאשימה שכולל טענות מפורטות לגבי ברירת הקנס. בין היתר צוין במכתב כי הנאשם "עובד בסדר תמיד שומר על נקיון השכונה שעובד בה...מנקה גינה ללקוח אבל [אינו] זורק לכלוך", וכי "שימו לב שקבלתי את הדווח ביום שלישי ומותר לי להוציא גיזום בימי ראשון, שלישי וחמישי". על רקע מכתב זה קשה להלום את טענות הנאשם כי אין הוא יודע במה מדובר.

6.ביום 14.1.2014 התקיים דיון אליו לא התייצב הנאשם הוא נשפט בהעדרו. כעולה מאישור המסירה, ההזמנה לדיון נשלחה אל הנאשם אך היא חזרה בציון ההערה "לא נדרש". סעיף 237(א) חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ) קובע את דרכי ההמצאה של כתבי בי דין במסגרת הליך פלילי. סעיף 237(א)(2) לחסד"פ קובע כי המצאה של מסמכים תהיה כדין אם תבוצע, בין היתר, "במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה [...]". תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד 1977 מוסיפה וקובעת כי בעבירות קנס "רואים את [...] ההודעה לתשלום קנס [...] כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן". ראו בין היתר: רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם ([פורסם בנבו], 11.6.2013).

משמעות הדבר כי בעבירות קנס קיימת חזקה עובדתית לפיה רואים את דבר הדואר כנמסר לנמען לאחר 15 ימים ממועד משלוחו בדואר רשום. חזקת זו ניתנת לסתירה בין היתר אם הנמען הוכיח שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו, ולא עקב הימנעותו מלקבלה (כאשר המקרה המובהק להימנעות מלקבל את דבר הדואר הנה אי דרישתו על ידי הנמען). הנאשם לא סתר את החזקה ואף לא טען בעניין זה כלל.