חסן מנדורי נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת ת' נסים שי), בע"פ 56543-08-16, מיום 28.12.2016. בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום בצפת (כב' השופט ד' קירס), בתו"ב 6852-12-09, מיום 11.6.2015, וגזר הדין מיום 13.7.2016.

רקע והליכים קודמים

2. המבקש הורשע, על יסוד הודאתו בעובדות כתב אישום שהוגש נגדו, בעבירה של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן:החוק). להלן תפורט, בתמצית, השתלשלות ההליכים בעניינו של המבקש.

3. בהליך נפרד (ת"פ 2055/00) (להלן: התיק המקורי), אשר קדם להליך מושא בקשת רשות ערעור זו, הורשע המבקש בעבירות של ביצוע עבודות בניה ללא היתר ושימוש חורג במקרקעין, אשר מצויים במקום הידוע כיום כחלקה 123, גוש 14151, במושב טובא-זנגרייה (להלן: המקרקעין). במסגרת גזר הדין, מיום 15.2.2001, ניתן, בין היתר, צו להריסתם של מבני רפתות ישנים, בשטח כולל של 700 מ"ר, המצויים במקרקעין. מאחר שבניית הרפתות התיישנה, ניתן צו ההריסה בנוגע לרפתות, בהיעדר הרשעה, וזאת לפי סעיף 212 לחוק (להלן: צו ההריסה או הצו).

4. בשנת 2004, הוגש נגד המבקש כתב אישום ראשון בגין אי קיום צו ההריסה, במסגרת עמ"ק 20096/04 (להלן: כתב האישום הראשון). ביום 14.9.2004, הורשע המבקש בכתב האישום הראשון, ובמסגרת גזר הדין הושתו עליו, לצד עונשים נוספים, 3 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים.

5. ביום 6.12.2009, הוגש כתב אישום נוסף נגד המבקש, בגין אי קיום צו ההריסה, הוא כתב האישום נושא בקשת רשות הערעור שלפניי (להלן: כתב האישום השני). ביום 10.3.2010, לאחר שהמבקש הודה בעובדות כתב האישום השני, הורשע המבקש, במסגרת תו"ב 6852-12-09, באי קיום צו ההריסה. יצוין, כי בשלב זה היה המבקש בלתי מיוצג, ומועד הדיון בטיעונים לעונש נדחה, על מנת שהמבקש יוכל להסדיר את ייצוגו. לאחר שמונה למבקש סניגור, הגיש המבקש לבית משפט השלום בקשה לביטול הכרעת הדין שבמסגרתה הוא הורשע בכתב האישום השני, בטענה כי הוא הורשע בגין עובדות שאינן מהוות עבירה. ביום 4.11.2011, הורה בית משפט השלום בצפת (כב' השופט א' גולדקורן) על ביטול כתב האישום השני, לאחר שקיבל את טענתו המקדמית של המבקש, וקבע כי "אין לראות באי קיום צו שניתן על פי סעיף 212 לחוק, כמצמיח עבירה על פי סעיף 210" לחוק.

          בפתח החלטתו, נדרש בית משפט השלום לקביעתו של הנשיא מ' שמגר, ברע"פ 260/91 אייל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 87 (1991) (להלן: עניין אייל), לפיה מאחר שסעיף 212 לחוק "מתיר מתן צו הריסה אף ללא הרשעה תוך הענקת הסמכות לצוות כאמור בסעיף 205, הרי סעיף 210, הדן במי שאינו מקיים צו לפי סעיף 205, מתייחס גם למקרה בו ניתן צו לפי סעיף 212". בית משפט השלום הטעים, כי מדובר בהחלטה "שנקבעה על ידי דן יחיד במסגרת בקשת רשות ערעור, נוסחה בתמציתיות מירבית, תוך היאחזות בנוסח המילולי, ולא נתקבעה, ברבות השנים, כחלק מפסיקתו של בית המשפט העליון". לפיכך, קבע בית משפט השלום, כי אין מדובר ב"הלכה פסוקה". בהמשך, עמד בית משפט השלום על ההבדל בין תכליתו של צו לפי סעיף 212 לחוק, שהינה "שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי", לבין תכליתו של צו שהוצא לפי סעיף 210 לחוק, שמטרתו "להחזיר את המצב לקדמותו ולסלק מבנה שהוקם תוך הפרת החוק, לבל ימצא החוטא נשכר". לבסוף, קבע בית משפט השלום, כי מכיוון שייתכנו שתי פרשנויות באשר לתחולת סעיף 210 על צו שהוצא בהיעדר הרשעה, לפי סעיף 212 לחוק, הרי שיש להעדיף את הפרשנות המקלה עם הנאשם.

6. על החלטתו זו של בית משפט השלום, הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת. בפסק דינו, בע"פ 41371-12-11, מיום 13.1.2014, קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' הלמן) את ערעורה של המשיבה (להלן: פסק הדין הראשון), תוך שנקבע כי החלטתו של בית משפט השלום סטתה מההלכה שהתווה בית משפט זה, במסגרת עניין אייל. בהתייחס להחלטה בעניין אייל, הטעים בית המשפט המחוזי, כי "מדובר אמנם בהחלטה תמציתית, אך היא מהווה הלכה פסוקה", שכן "בית המשפט העליון הכריע בטענה גופה, לא כאמרת אגב, אלא כטענה המרכזית שעמדה להכרעה באותו הליך". עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי "בית המשפט העליון לא נזקק לחזור על הלכה זו, שכן היא מיושמת מאז, הלכה למעשה, ובתי המשפט נוהגים על פיה"; וכן נאמר, כי בהליכים רבים שנדונו בערכאות השונות, ו"בכלל זה בית המשפט העליון", הועלו במרוצת השנים טענות לפיהן יש לבחון את ההליכים מכוח סעיף 212 לחוק "באופן שונה מעניינם של נאשמים שהורשעו והוטל עליהם צו הריסה מכוח סעיף 205 לחוק", וטענות אלו נדחו. בהמשך, קבע בית המשפט המחוזי, כי גם פרשנות מילולית של החוק מובילה למסקנה לפיה סעיף 210 חל על צווים שהוצאו מכוח סעיף 212 לחוק, כפי הנלמד מהלשון בה נוקט סעיף 210 (העוסק באדם אשר "נשפט" , ולא "הורשע"); ומלשונו של סעיף 212 לחוק, הקובע כי בית המשפט "רשאי לצוות כאמור בסעיף 205", ובכך "יוצר שרשרת" המחילה על סעיף 112 את הוראת סעיף 210 לחוק. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי פרשנות זו מתיישבת גם עם תכלית החוק, שכן "את ההוראה המאפשרת ליתן צו, כנגד מי שלא הורשע בפלילים, יש לראות כחלק ממערך האכיפה של חוקי התכנון והבניה". לאור האמור, הוחזר התיק לבית משפט השלום לצורך הכרעת דינו של המבקש.

7. על פסק הדין הראשון, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בהחלטתי מיום 25.3.2014, קבעתי כי מדובר ב"בקשה שהוגשה טרם זמנה", וכי "יש להמתין למיצויים של ההליכים הדיוניים, ובמידת הצורך גם לבירורו של הערעור, טרם שיידרש בית משפט זה לדון בבקשת רשות הערעור" (רע"פ 1702/14 מנדורי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל (25.3.2014)).