חסן(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

פסק דין

זוהי עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים המיוחדת, מיום 17.1.13 שדחתה (בדיון חוזר) את בקשת העותר לשחרור מוקדם.

כללי-

העותר, בן 93, מרצה מאסר עולם בגין רצח בתו אותה הצית בהיותה בהריון בגין "פגיעה בכבוד המשפחה". עונשו נקצב ע"י נשיא המדינה ל- 25 שנים.

בקשותיו לשחרור מוקדם נידונו מספר פעמים בפני המשיבה בהרכבים שונים, שהחליטה לדחות אותן. מזה כשנה ו- 8 חודשים שוהה העותר בבית סוהר מגן, במרכז הרפואי של שב"ס, עקב החמרה במצבו הסיעודי והבריאותי.

ביום 13.1.13 החליטה המשיבה, בדיון חוזר שקיימה, לדחות פעם נוספת את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם מאחר ולא חל בו שינוי בולט ממשי כנדרש בסעיף 10(ב) לחוק שחרור על תנאי תשנ"א-2001 (להלן: "החוק").

החלטה זו היא נושא העתירה שבפנינו.

החלטת המשיבה

1.ביום 3.2.11 טען העותר בפני ביהמ"ש העליון ברע"ב 3970/10 כי חל שינוי בתפיסתו ובהתייחסותו לעבירה שביצע אולם בשל בעיות שפה הוא אינו יכול ליצור קשר עם הגורמים המטפלים. עתירתו נדחתה אך נקבע שעל שב"ס לאפשר לו מפגשים עם גורם טיפולי דובר ערבית, כדי לאפשר הגשת חוו"ד של ועדת אלמ"ב לוועדת השחרורים, שתהיה מבוססת על מלוא המידע, והוועדה תקיים דיון בהחלטתה מיום 29.7.10 לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם. משכך, העתירה נבחנת על יסוד הממצאים שנקבעו בהחלטת הוועדה מיום 29.7.10, ויש לברר מה התחדש על רקע הוראות סעיפים 5, 9, ו- 10(ב) לחוק.

2.ועדת אלמ"ב המליצה על שחרורו המוקדם של העותר שכן הוא מביע חרטה ורגשות אשם ומבין את חומרת מעשיו. הוא מאושפז במר"ש נוכח מצבו הרפואי והסיעודי, בן 92, ריצה 22 שנים לאחר שרצח את בתו בהיותו בן 70. אמנם לא ידוע על מעורבות נוספת בפלילים, אלא שלדעת המשיבה יש לכך משקל מועט מאוד לנוכח הנסיבות הנוראות של העבירה. העותר נמצא שנים בסבב חופשות, תפקודו תקין ואין לו בעיות משמעת. הוא נטל חלק בקבוצה לשליטה בכעסים והיה בקשר פרטני עם עו"ס בכלא חרמון.

3.בדוח הסוציאלי מיום 4.11.12, נכתב כי משפחתו של העותר מגויסת ומוכנה לשחרורו ובני המשפחה מוכנים שישוב לגור איתם. אין לעותר רקע פסיכיאטרי התמכרותי, הוא מודה במיוחס לו, מביע חרטה ורגשות אשם ומבין את מעשיו. בחו"ד רפואית מיום 17.12.12, נכתב שמצבו הסיעודי של העותר הוחמר ובחו"ד פסיכיאטרית נכתב כי הוא לא מאובחן כסובל מבעיה פסיכיאטרית כלשהי. רש"א הודיעה כי תיבחן את האפשרות להפנותו לתכנית שיקום בפיקוחה, אולם הדבר אינו רלוונטי כל עוד לא הוחלט כי העותר ראוי לשחרור מוקדם.

4.וועדת אלמ"ב קיימה 8 דיונים בעניינו של העותר. בחוו"ד מיום 14.8.12, נכתב כי התרשמות גורמי הטיפול בכלא היא שהמוטיבציה של העותר לטיפול אינה מונעת מרצון לשינוי ולמידה אלא מרצון לרווחים משניים. העותר יזם ומימן לעצמו טיפול פסיכולוגי פרטי שקיבל בכלא, בו התרשם הבודק מהליך טיפולי ורגשי משמעותי ומתובנות קוגניטיביות של העותר בקשר לרצח ולמחיר שגבה ממנו וממשפחתו. העותר השתתף בכלא בקבוצה לשליטה בכעסים במשך 12 מפגשים, אלא שמנחי הקבוצה התרשמו מקיומו של ספק באשר למידת הבנתו והפנמתו את התכנים. בדיון קודם בוועדת אלמ"ב דווח שהעותר השתתף בשיחות פרטניות בכלא חרמון, והרושם היה שחל שינוי מסוים בתפיסתו העצמית כקורבן לנסיבות משפחתיות ובכל הקשור להבנת עמדותיו הנוקשות ועיוותי חשיבה שהביאו לביצוע העבירה. הטיפול נקטע כיוון שהעותר הועבר למר"ש בשל ההתדרדרות במצבו הרפואי.

חברי ועדת אלמ"ב אמרו בדיון הקודם כי הטיפול הפרטני שהחל העותר מהווה ראשיתו של תהליך בלבד ולא יכול להחליף תהליך טיפולי אינטנסיבי ומעמיק. בדיון הקודם לא הומלץ על שחרורו המוקדם כיוון שהעותר לא השכיל לנצל את תקופת המאסר הארוכה כדי לעבור הליך טיפולי. בדיון האחרון בוועדת אלמ"ב נאמר שלנוכח מצבו הרפואי לא ניתן להמשיך בטיפול אינטנסיבי ואילו הטיפול הפרטני עם עו"ס דובר ערבית לא מתאפשר. לפי התרשמות הדרג המטפל במר"ש יכולתו של העותר להפיק תועלת מהטיפול נמוכה היום בשל מגבלותיו הקוגניטיביות והפיזיות.

ועדת אלמ"ב המליצה להעניק שחרור מוקדם לעותר על יסוד הנימוקים הבאים: 1. משפחתו מגויסת ובנויה לשחרורו, 2. התדרדרות מצבו הרפואי, 3. יתרת מאסרו ונכונותו לשינוי, 4. הערכת מסוכנות נמוכה, 5. העותר יצא לחופשות רבות והתנהגותו לטווח הקצר נבחנה לאורך שנים.

5.בחו"ד אלמ"ב נכתב כי לא חל שינוי מהותי במצבו של העותר מבחינה טיפולית מאז הדיון הקודם, אולם הטיפול נקטע שלא מיוזמתו ושליטתו אלא בנסיבות רפואיות. משכך, לא ניתן לקבל את המלצת ועדת אלמ"ב, שכן על ועדת השחרורים מוטלת החובה להשקיף על הנושא בראיה אובייקטיבית, בניגוד לוועדת אלמ"ב שמדגישה את ההיבט הסובייקטיבי בהתנהלות העותר.

6.על העותר מוטל הנטל להוכיח שהתקיימו כל התנאים לשחרורו המוקדם.

על פי המכלול הראייתי העותר איננו בר-שחרור בהתאם לאמות המידה שנקבעו בסעיפים 5, 9, ו- 10(ב) לחוק ובפסיקה.

7.נקודת הכובד היא ס' 10(ב) לחוק, שכן השיקולים שנקבעו בו מהווים את הערך המוסף שעל המשיבה להתחשב בו בבואה לדון בשחרורו המוקדם של אסיר עולם.

סעיף זה כולל בחובו אמות מידה אובייקטיביות הכוללות שינויים בדפוסי התנהגות וחשיבה עברייניים, כשהשינויים מוכחים לאורך תקופה ניכרת, וכאשר ברור שמתרחש תהליך של שינוי משמעותי ועמוק באישיותו של האסיר. ועדת אלמ"ב האחרונה, שהייתה ערה לחו"ד אלמ"ב בדיון הקודם שלא המליצה על שחרורו מוקדם, אמרה שלא חל שינוי מהותי במצבו של העותר מבחינה טיפולית מאז הדיון הקודם, וטיפולו נקטע בנסיבות רפואיות. מצבו הרפואי של העותר לא הוטב מהדיון הקודם ואינו מאפשר מימוש המלצות הוועדה. נתונים אלו אינם יכולים להוות בסיס לשחרורו המוקדם של העותר, כיוון שאינם מהווים מבחן אובייקטיבי להוכחת שינוי תודעתי משמעותי באישיותו של העותר, אלא לכל היותר מסבירים מדוע נקטע הטיפול בו.

8.דברי העותר בפני המשיבה נאמרו מתוך ריחוק רגשי מהעבירה, נסיבותיה, תוצאותיה וזהות הקורבן-בתו, ויש לתת להם משקל מועט בהחלטתה. הנסיבות המצמררות של העבירה מהוות אף הן שיקול בהחלטה.