חסדיה נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפניי ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחדרה (להלן: "בית משפט קמא") אשר ניתן ביום 26.1.10 על ידי כבוד השופטת נילי פלד בתיק תת"ע 4715-01-10.

המערער הובא לדין בגין כך שביום 19.1.10 עבר עבירה של אי עצירה לפני מסילת רכבת בכך שניסה לחצות את המסילה כשהמחסום ירד ובכך ביצע עבירה לפי סעיף 65(א)(2) לפקודת התעבורה ובניגוד לתקנה 56(א)(4) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

המערער הוזמן לדין ליום 8.6.10 ופני כן, התייצב לשימוע במסגרתו רישיונו נפסל מנהלית ונאסר עליו לעשות שימוש ברכבו למשך 30 יום.

מפרוטוקול בימ"ש קמא עולה כי ביום 26.1.10 התקיים דיון בעניינו של המערער אשר הודה בעבירה שיוחסה לו כאמור לעיל. לאחר שבימ"ש קמא שמע טיעונים לעונש הטיל עליו את העונשים הבאים:

קנס בסך 1,000 ₪ שישולם תוך 4 חודשים; 3 חודשי פסילת רישיון החל מיום 19.1.10 ו-4 חודשי פסילת רישיון על תנאי למשך שנתיים.

בימ"ש קמא נתן את דעתו על כך שהמערער נוהג משנת 75' ומשמש כנהג הסעות שאומנם לחובתו נרשמו מספר עבירות, אם כי רובן עבירות של ברירת משפט, כאשר האחרונה בהן היא מיוני 08'. עוד ציין בימ"ש קמא כי המערער " .. לא עצר לפני מסילת הברזל עד שנאלץ לחזור אחורנית כדי שלא יתקע על הפסים כשהמחסום על מכוניתו".

על גזר הדין הנ"ל מופנה הערעור שבפניי.

המערער טוען כי העונש שהוטל עליו חמור מאוד וחורג מרמת הענישה המקובלת ולכן מתבקש בית משפט זה להתערב בעונש ולהקל בדין. עוד טען המערער כי העובדות המתוארות בכתב האישום אינן תואמות את סעיף האישום שיוחס לו, ולכן יש לבטל את גזר הדין. המערער הוסיף וטען כי בימ"ש קמא חרג מסמכותו כאשר הטיל על המערער עונש מופלג בחומרתו, החורג מרף הענישה המקובל בעבירות דומות.

המערער נוהג מזה כ-35 שנה, לטענת הסנגור, ומשמש כנהג רכב ציבורי. רכבו הושבת כחודש ימים לאחר ביצוע העבירה ורישיונו נפסל בפסילה מנהלית למשך חודש ימים.

עברו של המערער אינו מכביד ובעיקר מדובר בעבירות של ברירת משפט.

המערער הפקיד את רישיונו ביום 19.1.10 אך ביום 4.2.10 נתן בית משפט זה צו לעיכוב ביצוע העונש. חרף זאת טוען הסנגור כי המערער לא קיבל את רישיון הנהיגה בחזרה. עוד נטען כי המערער רכש רכב חדש ובגין כך הוא משלם מדי חודש סכום הקרוב ל-6,000 ₪. על יסוד הדברים הנ"ל ביקש הסנגור לקבל את הערעור ולבטל את עונש הפסילה הממשית או לצמצם עונש זה עד למינימום שניתן.

ב"כ המשיבה טען שיש לדחות את הערעור. העונש שהוטל על המערער הוא עונש סביר ואינו מופרז עד למידה שתצדיק התערבות ערכאת הערעור. המערער ביצע עבירה חמורה, סיכן את עצמו ואת נוסעי הרכבת. עוד טען ב"כ המשיבה כי המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 65 לפקודה הקובע עונש מאסר חובה של חודש ימים, כשסטייה מעונש המינימום מחייבת את בית המשפט לפרט את טעמיו המיוחדים.

ב"כ המשיבה ביקש שלא להתייחס לטענות שהעלה המערער, לרבות הטענה לגבי עובדות כתב האישום והעבירה המיוחסת לו וכן לגבי סמכותו של קצין המשטרה למנוע מהמערער את השימוש ברכב, טענות שהועלו כלאחר היד ובעיקר משום שהערעור מופנה כנגד גזר הדין בלבד. עוד ציין ב"כ המשיבה כי המערער לא הציג אישור על הפקדת הרישיון.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בגזר דינו של בימ"ש קמא ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור על שני חלקיו.

סעיף 65(א) לפקודה קובע כי מי שעובר עבירה על סעיף זה: "דינו – מאסר שלוש שנים ולא פחות מחודש, או מאסר כאמור וקנס....". אומנם בסעיף 65(ב) נקבע כי בית משפט רשאי שלא להטיל את עונש המינימום, מאסר של חודש ימים, אם ראה שקיימות נסיבות המצדיקות סטיה מעונש זה ובלבד שיפרט בפסק הדין את הטעמים שהביאו אותו לכך. כאמור בימ"ש קמא לא הטיל על המערער עונש מאסר ולכן הוא הקל עמו במידה משמעותית.

עוד יש לומר כי העבירה שבה הורשע המערער, עבירה חמורה היא. במעשיו של המערער הוא סכן נתיב תחבורתי חשוב – נתיב הרכבות ואף היה עלול לגרום לנזק רב ביותר זאת מעבר לסיכון שבו שם המערער את עצמו.

כדרכה של ערכאת הערעור היא תתערב אך ורק במקרים חריגים ובצמצום ורק כאשר העונש שהוטל חורג במידה קיצונית מעונש המקובל במקרים דומים ועל כך נאמר:

"פעמים רבות שב בית משפט זה וחזר על ההלכה לפיה אין ערכאת הערעור מתערבת בעונש שגוזרת הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, בהם נפלה טעות בגזר הדין או שהעונש שנגזר חורג במידה קיצונית מרף הענישה הנוהג במקרים דומים [ראו למשל: ע"פ 3074/07 מדינת ישראל נ' אבו תקפה (לא פורסם, 27.3.08); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.98); ע"פ 5057/06 אגבריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.07)]. איני סבור כי במקרה שלפנינו מתקיימים התנאים האמורים באופן המצדיק את התערבותו של בית משפט זה בעונש שנגזר על ידי בית המשפט קמא." ראו גם ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (29.1.2009)).

בעניינו של המערער אין כל חריגה מרמת הענישה המקובלת. נהפוך הוא; החריגה היא לקולא. על כן, אין להתערב בגזר הדין של בימ"ש קמא.