חניה נ' חדד

פסק דין

פתח דבר

ביום 16/01/2011 הגיש מר חניה יהודה (להלן: "התובע") כתב תביעה, לפיו בחודש אוגוסט 2010 פנה אליו מר חדד מנחם (להלן: "הנתבע"), בשם מר דוד קלוגר על-מנת שיבצע עבורו תיקון תקלות טכניות אשר נתגלו במכשירי הטלויזיה בביתו.

לטענת התובע, העבודה בוצעה על ידו במלואה, אך עד היום טרם שולם לו שכרו בעבורה, וכי הנתבע חומק מתשלום חרף העובדה שאין לו תלונות בעניין ביצוע העבודה. לטענתו הנתבע הבטיח לו כי ישלם לו ולאחר מכן נמלך בדעתו והציע 1/3 מהסכום המוסכם.

לכתב התביעה, צרף התובע מכתבי דרישת תשלום לתובע, אותם כתב בעצמו ובכתב ידו ואישור שליחתם. התובע מעמיד את הסעד הכולל על סך 1,000 ₪.

בכתב ההגנה שהוגש ע"י הנתבע הוכחשה הטענה לפיה התובע עבד 9 שעות, כמו כן טען הנתבע, כי התובע קיבל הימנו 200 ₪ במזומן, אך לא נתן לו קבלה. עוד נטען, כי ניתן לנתבע ארגז כלי עבודה בשווי 400 ₪ ולפיכך שילם הנתבע את המגיע לתובע על פי טענתו.

דיון והכרעה

כאמור, בפניי תובענה שעניינה בטענות התובע, כי הנתבע חב לו שכר עבודתו בגין עבודת חשמל שביצע בבית התובע.

מנגד, הנתבע אינו כופר הלכה למעשה בעובדה, כי קיבל שירותים אלו כנטען ע"י התובע, אלא כופר בכך שלא שילם בעבורם.

יצוין כי הנתבע לא הביא עד מטעמו אשר יוכיח כי שילם את מלוא סכום החוב, או אסמכתא כלשהי בעניין זה, כך למשל יכול היה הנתבע להביא את אישתו או אחד מאחיו, אשר כפי טענתו ביקש מהתובע דרכם להנפיק לו קבלה, להעיד בעניין זה בפניי (ראה שורות 17-18 בעמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 18/05/2011), או לכל הפחות להציג אישור משיכת מזומן באותו היום וכיוצא באלה. משלא עשה כן הנתבע, כל שנותר בפניי הינה טענה ריקה לפיה שולם לתובע שכרו בגין עבודתו.

מנגד, להוכחת טענתו צרף התובע שני מכתבי דרישת תשלום, אשר תוכנם כמעט זהה אף שאין המדובר באותו עותק, מכתבים המעידים ככל הנראה על שכר העבודה המוסכם, אומנם גם התובע עצמו לא צרף הסכם עבודה, אישור בדבר ביצועה או כל אסמכתא לכך שהוסכם בין הצדדים כי שכרו של התובע יהא 600 ₪, ואומנם הסבר מניח את הדעת ניתן ע"י התובע ולא הוכחש ע"י הנתבע, לפיו הואיל וכל עוד התובע לא אבחן את התקלה, אין הוא יודע לאמוד את זמן העבודה לצורך תיקונה, ולפיכך לא יוכל לנקוב סכום בעבור עבודתו.

כידוע בדרך כלל, על התובע מוטל הנטל הבסיסי והראשוני, להוכיח את תביעתו; אלא שכאן כפי שיפורט בהמשך, הנתבע אינו כופר בחוב, אלא שהוא טוען ששילם את כולו, כאשר חלק שילם במזומן (200 ₪) וחלק שילם באמצעות ארגז כלים שנתן לתובע, אשר לטענתו שוויו מוערך בכ-400 ש"ח.

את נטל ההוכחה (בין אם הוא מוטל על התובע או על הנתבע) ניתן להרים באמצעות הצגת ראיות שונות או לפי מאזן ההסתברות, כי גרסת הצד עליו מוטל הנטל, הינה הגרסה העדיפה, או כי הראיות שהוצגו בתמיכה לגרסתו, הינן ראיות עדיפות.

הלכה זו נקבעה בשורה של פסקי דין: ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589 מפי כבוד השופט ברק (כתוארו אז) ולפיה:

"נטל ההוכחה ביחס לתביעתו הבסיסית מוטלת עד סוף המשפט על התובע".

.." היה עליו להוכיח, ע"פ מידת ההוכחה הנוהגת במשפט האזרחי – נטייה של מאזן הסבירות לטובתו – כי נתקיימו היסודות המקיימים את זכותו..."

כך המצב במקרה הרגיל, בו הנטל היה על התובע ונשאר עליו; אך כפי שיפורט אני סבורה, כי גם אם זה היה המצב בענייננו, הרי שעפ"י מסקנתי, התובע הרים את הנטל המוטל עליו, והוכיח תביעתו כי הוא זכאי לסכומים הנתבעים על ידו.

אלא שבענייננו המצב שונה שכן טענות ההגנה של הנתבע הינן בגדרן של טענות "הודאה והדחה".

טענה של "הודאה והדחה", הינה טענה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא, כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש. במצב זה, מוטל על הנתבע נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידו; כאשר הוא אינו מרים את הנטל, מתקבלת גרסת התובע, שכן הנתבע הודה בה (ראה לעניין זה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004; וכן י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, (מהדורה שביעית), 1995, 321-320).