חנוכייב נ' מדינת ישראל

החלטה

לפניי בקשה להורות על ביטולה של החלטה שניתנה על ידי קצין משטרה מוסמך ביום 11/9/2011 בדבר איסור שימוש ברכבה של המבקשת למשך 30 יום, עקב חשד לביצוע עבירות של נהיגה בשכרות ונהיגה בזמן פסילה ע"י נהג הרכב.

לטענת המבקשת, נהג הרכב במועד ביצוע העבירות הנטענות ע"י המשיבה היה בנה, אלברט חנוכייב. המבקשת לא חלקה על קיומן של ראיות לכאורה כנגד הנהג ולא העלתה טענות כנגד מסוכנותו, אלא טענה כי יש לבטל את איסור השימוש בשל היותה אם חד הורית העובדת בשני מקומות עבודה, הזקוקה לרכב לצרכי פרנסתה ופרנסת ילדיה.

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה תוך הפנייה לחומר החקירה, וטענה כי במקרה דנן לא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק לביטול איסור שימוש מינהלי.

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בבקשה על נספחיה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

הסמכות להורות על איסור מינהלי על שימוש ברכב מעוגנת בסעיף 57א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). עת חוקק המחוקק את סעיף 57א לפקודה על כל סעיפי המשנה שלו, לא נעלם מעיניו כי השבתת רכב הנמצא בבעלותו של צד אשר לא ביצע בעצמו כל עבירה מהווה פעולה מינהלית חריגה וקיצונית. על כן, הוסף לפקודה סעיף 57ב, המקנה לבית המשפט את הסמכות לבקר פעולה מינהלית זו.

בבואו לדון בבקשה לביטול איסור מינהלי על שימוש ברכב, על ביהמ"ש לבחון קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של נהג הרכב בעבירות המיוחסות לו, את המסוכנות הנשקפת מנהג הרכב, ובמידה ונהג הרכב אינו הבעלים הרשום של הרכב - את זיקתו של הנהג לבעל הרכב, ואת פעולותיו של בעל הרכב למניעת ביצוע העבירות ע"י הנהג.

לעניין הראיות לכאורה – כאמור לעיל, המבקשת לא חלקה על קיומן של ראיות לכאורה לחובת נהג הרכב.

בחומר החקירה מצויים דו"חות הפעולה של שני השוטרים-המתנדבים אשר עצרו את הרכב לביקורת שגרתית, מהם עולה כי בנה של המבקשת הוא זה שנהג ברכב, ועיון בהודעת בנה של המבקשת מיום 10/9/2011 עולה כי הוא ידע על היותו פסול לנהיגה, וכי הוא שתה אלכוהול (לטענתו, 2 בירות) כעשרים דקות טרם עצירת הרכב לביקורת ע"י המתנדבים. לכך יש להוסיף את תוצאות בדיקת הינשוף שנערכה לנהג ע"י רס"ר קרן אלבז, לפיה בגופו של הנהג נמצא ריכוז אלכוהול של 410 מק"ג לליטר אוויר נשוף. לדידי, יש בכל אלה כדי להקים את התשתית הראייתית הנדרשת בשלב זה להוכחת אשמתו של הנהג במיוחס לו.

לעניין המסוכנות הנובעת מנהג הרכב – מדובר בנהג חדש אשר קיבל רישיון נהיגה אך בשנת 2010, ומאז הספיק להסתבך הן בעבירה של נהיגה ללא רישיון רכב תקף (בגינה נפסל רישיונו ע"י בית המשפט), והן בעבירות בעטיין מוגשת בקשה זו, שהן מן החמורות שבדיני התעבורה. לדידי, התנהגות זו מצביעה על זלזולו של הנהג בחוק, ועל המסוכנות הנובעת מנהיגתו.

לעניין זיקתו של הנהג לבעל הרכב ופעולות הבעלים למניעת ביצוע העבירות ע"י הנהג – לפי סעיף 57ב(ב) לפקודה, מוסמך ביהמ"ש לבטל הודעת איסור שימוש ברכב בהתקיים אחד התנאים הבאים:

הרכב נלקח מבעליו ללא ידיעתו והסכמתו;

מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה כאמור בסעיף 57א(א).

בענייננו, לא מתקיים אף לא אחד מהתנאים האמורים. המבקשת לא הוכיחה כי הרכב נלקח ללא ידיעתה והסכמתה (מבקשתה אף עולה כי מסרה את הרכב לחבר של בנה הנהג, ובנסיבות אלה ניתן לצפות כאפשרות סבירה כי הרכב יועבר בשלב כלשהו לבנה), ולא טענה כי עשתה פעולה כלשהי כדי למנוע את העבירה, לא כל שכן כי עשתה "כל שביכולתה".

גם הקושי הרב שנגרם למשפחתה של המבקשת אינו חריג, והוא אף הקושי אליו כיוון המחוקק. האפשרות לאסור שימוש ברכב בו בוצעה עבירה, גם אם המשמעות היא הענשת אדם אשר לא ביצע כל עבירה, קמה מתוך כוונה מפורשת של המחוקק ליצור מעגל הרתעה נוסף למניעת ביצוע עבירות נהיגה חמורות, ולהטיל אחריות גם על בעלי רכבים (בעיקר כשמדובר בהורים המוסרים את רכבם לילדיהם), על מנת שיסייעו בשמירת החוק ויוודאו כי ברכבם לא תבוצע עבירה.

עם כל הצער על נסיבותיה האישיות של המבקשת, לא אוכל ליתן משקל של ממש לקשיים אותם היא מציגה (שאינם יוצאי דופן, כאמור), שכן אם איעתר לבקשתה – הדבר ירוקן מתוכן את כוונת המחוקק.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

המזכירות תשגר העתק ההחלטה לצדדים ותשיב את תיק החקירה למשיבה.

ניתנה היום, י"ט אלול תשע"א, 18 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: