חן(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

1.בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בנצרת מיום 16/03/11 (כב' סגן הנשיא השופט חנא סבאג) בתיק מ"ת 6993-03-11, על פיה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.כנגד העורר הוגש ביום 03/03/11 לבית משפט קמא כתב אישום, בו יוחס לו עבירות של הפרת הוראה חוקית ואיומים.

3.על פי הנטען בכתב האישום ביום 04/05/10 במסגרת תיק מ"ת 46027-03-10 בבית משפט השלום בנצרת, החליט כב' סגן הנשיא השופט חנא סבאג ועל סמך הסכמת הצדדים, לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אחותו של העורר בקצרין ותחת פיקוחה הצמוד, ובין השעות 15:00 – 20:00 יורשה העורר לצאת עם אחותו ולשהות עימה במקום עבודתה במסעדה בקניון בקצרין. כמו כן, נאסר על העורר ליצור קשר ישיר או עקיף עם בת זוגתו לשעבר של העורר (להלן: "המתלוננת") (להלן: "ההוראה החוקית").

בתאריך 02/08/10 התקשר העורר לטלפון הנייד של המתלוננת, ואמר לה: "מחר בצהריים אני אבוא לנצרת עילית ויהרוג אותך, אני אזרוק עלייך חומצה לפנים ואת תהיי נכה".

בתאריך 30/07/10 התקשר העורר לטלפון הנייד של המתלוננת ואמר לה: "ביום שלישי הקרוב אני אבוא לבית שלך ואגמור עליך".

בתאריך 03/08/10 בשעות הצהרים, במועד מדוייק אינו ידוע למשיבה, עזב העורר את הבית, ומאז שהה במקומות שונים עד אשר נעצר על ידי המשטרה.

נטען עוד, כי במעשיו של העורר, הוא הפר הוראה חוקית בכך שיצר קשר עם המתלוננת ובכך שעזב את הבית וכן איים שלא כדין בפגיעה בגופה של המתלוננת, וזאת בכוונה להפחידה ו/או להקניטה.

4.עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית משפט קמא לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, עיין בחומר הראיות, הגיע לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית, אשר קושרת את העורר לעבירות המיוחסות. בנוסף קבע, כי קיימת עילת מעצר, ולעניין החלופה קבע בית המשפט קמא כי חרף העובדה כי המדובר באירועים מחודש אוגוסט 2010, חומר הראיות מעלה תמונה, לפיה המשטרה עשתה מאמצים אדירים לאיתורו של העורר. העורר הבטיח במספר הזדמנויות להתייצב בתחנת המשטרה, אולם הוא לא התייצב. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי בשל התנהלות העורר, לא ניתן לתת בו אימון, ואף לא ניתן ליתן אימון באחותו של העורר, כאשר המעשים המיוחסים לעורר בוצעו עת שהה בביתה של האחות. בהינתן האמור, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי אין כל חלופה שיש בה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, והורה על מעצרו עד תום ההליכים נגדו, ומכאן הערר בפניי.

5.ראשית כל, אציין, כי ב"כ העורר בהודעת הערר העלה טענות רבות לעניין קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר, אולם בטיעוניו בפניי, ולאור המלצת בית המשפט, חזר בו מהטענות לעניין הראיות לכאורה, והעלה טענות אך ורק לעניין עילת המעצר וחלופת המעצר.

לעניין העילה, טען ב"כ העורר כי על פי הנטען בכתב האישום, הרי העבירה האחרונה המיוחסת לעורר בוצעה לכאורה בתאריך 02/08/10, ואין חולק כי העורר נעצר ביום 28/02/2011, דהיינו בחלוף של כ- 7 חודשים, באותה תקופה התהלך העורר חופשי ולא הוכח כי נשקפת ממנו מסוכנות, ולא הוכח כי הוא יצר קשר כלשהו עם המתלוננת. הוסיף וטען, כי ביום 18/11/10 ניתן נגד העורר גזר דין, בו הגיעה המשיבה להסדר עם העורר ובהסכמתו, על פיו יוטל עליו, בין היתר, עונש של 6 חודשים, אשר יבוצעו בעבודות שירות. באותו זמן ידעה המשיבה כי קיימת תלונה של המתלוננת, והמשיבה יכלה הייתה לכלכל את צעדיה בהתאם, אולם המשיבה לא עשתה דבר עד שעצרה אותו בתאריך 28/02/2011. בנסיבות אלה, סבור ב"כ העורר, כי המסוכנות של העורר מאויינת מיניה וביה. ב"כ העורר הציע לשחרר את העורר בחלופה אחרת בקצרין, בה ישהה העורר במעצר בית מלא אצל חברתו לחיים למשך 24 שעות, ובתנאים מגבילים כפי שיקבע בית המשפט, ואף ביקש לאפשר לעורר לצאת ממעצר הבית בלוויית המפקחת לשם המשך ביצוע עבודות השירות במתנ"ס בחצור הגלילית אשר נגזרו עליו בהליך הקודם, ובשל מעצרו בתיק הנדון, נקטעו. ב"כ העורר ביקש לעבות את הפיקוח על העורר בהצגת מפקחת נוספת שהינה האחות, אשר הייתה מפקחת על העורר עת ביצע את העבירות המיוחסות לו לכאורה בכתב האישום הנוכחי.

מנגד, ביקש ב"כ המשיבה לדחות את הערר. ב"כ המשיבה טען, כי בעקבות האירועים המיוחסים לעורר בכתב האישום, הוצא צו מעצר נגדו כבר בתאריך 31/08/10, ונרשמה הכרזה במחשב המשיבה לפיה העורר דרוש לחקירה, וכל שוטר אשר נכנס למסוף של המשטרה, היה בנקל רואה כי העורר דרוש לחקירה. ב"כ המשיבה הפנה לדוחות השונים על פיהם, חוקרים יצרו עם העורר קשר וחיפשו אחריו מספר פעמים, וכל הזמן נהג להתל במשטרה, להבטיח להגיע לחקירה ולא מתייצב. לדידו של ב"כ המשיבה, הבסיס לשחרור נאשם לחלופה הוא האימון, ובענייננו העורר הפר את האימון שניתן לו, ואף המפקחת אחותו הפרה את החלטת בית המשפט קמא עת שהעורר עזב את ביתה, ולא הודיעה על כך למשטרה. בנסיבות אלה אין לתת בעורר ובמפקחת אימון, ויש לדחות את הערר.

6.לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, עיינתי בחומר החקירה, וכן בהחלטת בית משפט קמא, הנני קובע כדלקמן:

א.לעניין עילת המעצר, כאמור המשיבה מייחסת עבירות של הפרת הוראה חוקית ואיומים כלפי בת זוגתו לשעבר. לא פעם נקבע על ידי בתי המשפט כי עבירת איומים מקימה עילת מעצר, העילה מתבטאת בקיומו של יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן בטחונו של אדם, וזאת לפי סעיף 21 (א) (1) (ב) לחוק המעצרים. בענייננו, אין כל ספק כי השמעת איומים בטלפון כפי שנטען בכתב האישום, אין לזלזל באיומים אלה אם חס וחלילה יממש אותם העורר. (ראה בהקשר זה ב"ש 93167/05 בימ"ש מחוזי ת"א). זאת ועוד, הרי העבירה של הפרת הוראה חוקית כשלעצמה מהווה עילה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. הפרת ההוראה החוקית בענייננו, מתבטאת בכך, שהעורר יצר פעמיים טלפונית עם המתלוננת, בהם איים שלא כדין בפגיעה בגופה של המתלוננת. בנוסף, עזב את הבית בו אמור לשהות על פי החלטת בית המשפט קמא. המדובר בהפרות של החלטת בית המשפט קמא, והן כשלעצמן מקימות עילת מעצר כנגד העורר.

ב.השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בערר שלפנינו הינה, חלופת מעצר.

מעיון בחומר החקירה שהוגש לעיוני עולה, כי ביום 03/08/10 ביקרו שוטרים בבית בו אמור לשהות העורר בתנאי מעצר, אך העורר לא היה בבית, והמשמורנית אחותו מסרה כי הוא עזב את הבית בשעות הצהריים של אותו יום. בתיק החקירה קיימים מספר מזכרים של שוטרים המלמדים כי שוחחו עם העורר מספר פעמים, והוא הבטיח מספר פעמים לסור למשטרה, אך הוא לא התייצב ואף באחת הפעמים ביום 12/09/10 במזכר של השוטרת אלמוג אליהו נרשם, כי שוחחה עם העורר וביקשה ממנו לסור לתחנה, והשיב לה כי הוא נמצא באילת, וכאשר הטיחה בפניו כי הוא מפר את הוראות בית המשפט מזה תקופה ארוכה, השיב לה: "אני אסתדר עם זה".

העורר בהודעתו במשטרה ביום 02/03/11, נשאל אודות תשובתו שמסר לשוטר, והוא השיב בצורה גלויה, כי אכן שיקר לשוטרת. התחמקותו הממושכת של העורר מפני המשטרה, העובדה כי שיקר למשטרה, האיומים לכאורה של העורר כלפי המתלוננת, מכלול האמור מלמד על מסוכנותו הממשית של העורר כלפי המתלוננת, ואף התנהלותו כמפורט לעיל, מקימה חשש ממשי כי אי מעצרו של העורר יביא להתחמקותו מהליכי שפיטה, ואם נוסיף לכל האמור העובדה, כי לעורר עבר מכביד אשר כולל מגוון של עבירות, ואף לאחרונה בחודש נובמבר 2010 הורשע בתקיפת המתלוננת והוטל עליו ששה חודשים של מאסר אשר החל לבצעם בעבודות שירות, ואף כנגדו מאסר על תנאי בר הפעלה של ששה חודשים, כל אלה יש בהם כדי להטות את הכף לחובת העורר ולמסקנה כי העורר הפר את האימון שניתן בו, ויש להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

יחד עם זאת, חרף כל האמור, סבור אני כי בנסיבות העניין, ראוי לשקול חלופת מעצר ראויה מלבד החלופה בה שהה העורר עד היום וזאת מהנימוקים הבאים:

א.על פי הנטען בכתב האישום, העבירה האחרונה אשר ביצע העורר לכאורה כלפי המתלוננת, הייתה בתאריך 02/08/10, מאז תאריך זה לא מצוי בתיק החקירה כל תיעוד או ראיה המלמדים כי העורר ביצע כלפי המתלוננת בדרך כלשהי עבירה כלשהי, המדובר בתקופה של כשבעה חודשים עד ליום מעצרו של העורר בתאריך 28/02/11, תקופה אשר לטעמי אינה קצרה, וניתן ללמוד מכך כי המסוכנות של העורר כלפי המתלוננת פחתה.

ב.מעיון בתיק החקירה עולה, כי למשטרה היו מחדלים רציניים בניהול החקירה כלפי העורר, מחדלים אלה התבטאו, בין היתר בכך, שהמשיבה ידעה תקופה ארוכה על ההפרות של העורר להחלטת בית המשפט קמא, וכי העורר עזב את מעצר הבית בו הוא שוהה, אולם נמנעה משום מה מלפנות לבית המשפט קמא בבקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו של העורר, ואף יתירה מזו, בתאריך 18/11/10 ולאחר שהמשיבה ידעה כבר על פתיחת התיק הנדון כנגד העורר בגין העבירות נשוא תיק זה, נאותה המשיבה להגיע עם העורר לידי הסדר טיעון בעבירות של אלימות כלפי אותה מתלוננת, על פי אותו הסדר הסכימה המשיבה, כי יוטלו על העורר עבודות שירות במתנ"ס – חצור הגלילית, וזאת במקום מאסר בפועל של שישה חודשים. אין כל ספק כי במסגרת התיק הנ"ל, הייתה למשיבה אפשרות קלה ביותר להגיע לעורר בין אם זה בתחנת המשטרה או בבית המשפט או במסגרת של ביצוע עבודות השירות. למעשה ובשל מחדל המשטרה, התנהלו בענייננו שני הליכים מקבילים כנגד העורר ללא כל תיאום ביניהם, וגורמי החקירה לא חשבו אף פעם להצליב את המידע בשני התיקים, בפרט כאשר טרחה המשיבה להוציא ביום 31/08/10 נגד העורר צו מעצר, ואף בתאריך 04/10/10 דאגה לרשום במסוף של המשטרה בתאריך 04/10/10 הכרזה כי העורר דרוש לחקירה. להדגיש, כי על פי טיעוניו של ב"כ המשיבה בעצמו, הרי כל שוטר אשר היה נכנס למסוף המשטרה לשמו של העורר ולו בצורה אקראית, היה מייד מגלה כי העורר דרוש לחקירה, דבר זה ניתן לראות מעיון בהרשעותיו הקודמות של העורר, על כן כאשר בתאריך 18/11/10 ותוך התעלמות מוחלטת מההכרזה הנ"ל מגיעה המשיבה לידי הסדר עם העורר כאמור לביצוע עבודות שירות, כל זה מלמד כי המשיבה לא נתנה בזמן אמת כל משקל לאותן הפרות נטענות.